Michaelson - גלריה לאמנות שימושית - Applied Art Gallery

01/09/2026

לא, זה לא עוד דובי חמוד לאינסטגרם.
ראיתם את אלי רבזין בקיר מתקלף בפלורנטין, ראיתם אותו על גגון, אולי אפילו במשרד עיצוב מסוגנן עם נוף לעיר. עכשיו תשאלו את עצמכם - למה יש X על העיניים שלו?
אלי לא הפסיק ליצור מהרגע שהתחיל לפזר דובים בשביל בתו. הפרויקט צמח, נדד מהרחוב לבתים פרטיים ולחללי עבודה, ומאות דובים כבר מצאו בית אצל אספנים - אנחנו מכרנו כבר יותר מ-650 מהם, ליתר דיוק. אבל התערוכה הזו לא באה לחגוג את זה. היא באה לפרק את זה.
“לא על הדוב לבדו” היא הרגע שבו אלי עוצר, מסתכל על הדמות שהוא בעצמו יצר - ושואל מה מסתתר מתחתיה. עבודות חדשות, פרשנות אחרת לגמרי, ודוב שכבר לא בטוח שהוא רק חמוד.
בואו לראות את זה במו עיניכם, לפני שכולם ידברו על זה.
🗓️ פתיחה: יום חמישי, 3.9, שעה 19:00
📍 גלריה מייקלסון, אברהם שטרן 4, פלורנטין
🎟️ כניסה חופשית - מספר המקומות מוגבל,
מי שיהיה שם - יבין ראשון.

29/08/2026

כשקיר הופך ליצירת אמנות, ואמן רחוב הופך לאמן גלריה 🎨
יש כאלה שרואים בקיר משטח, ויש כאלה שרואים בו קנבס. אלי רבזין, מהבולטים באמני הרחוב בישראל, שייך לקבוצה השנייה.
בתערוכת היחיד הקרובה שלו בגלריה, אלי לוקח את השפה של אמנות רחוב, הצבעים העזים, הקווים המדויקים, האנרגיה האורבנית, ומביא אותה לתוך חלל תצוגה. זו הזדמנות נדירה לראות מקרוב את העבודה של אמן שכל מיצב קיר, כל פרויקט אמנות בקנה מידה גדול וכל פרט קטן אצלו נחשבים ומדויקים עד הסוף.
לכל מי שאוהב אמנות עכשווית, ובמיוחד למעצבי חללים מסחריים, אדריכלים ויזמי נדל”ן שמחפשים דרך להוסיף זהות ונשמה לחלל, זה בול הזמן להכיר את העולם היצירתי של אלי. עבודות כאלה הן בדיוק מה שהופך משרד, מסעדה, מלון או חלל מסחרי מ”עוד מקום” לחוויה מבוססת אמנות שאנשים זוכרים ומשתפים.
בואו לראות איך אמנות רחוב הופכת להצהרת עיצוב.
📍 מחכים לכם בגלריה.
רוצים לאחל לאלי בהצלחה לקראת התערוכה? כתבו לו כמה מילות עידוד בתגובות 👇❤️

27/08/2026

טילים או לא טילים, אלי רבזין היה חייב להשלים את היצירה.
תלוי על מנוף, בין שמיים לארץ, הוא החליט שהוא חייב לעמוד זקוף ולתת לדוב שלו לעמוד.
וכך, על הקיר ליד הגלריה, נולד דוב באורך של 10 מטרים.
יצירה שאי אפשר לפספס, גם אם ממש מנסים.
אלי רבזין, המוכר בסצנת אמנות הרחוב בשם The Revzzz, הוא אמן שלא מפחד לחשוב בגדול, לעבוד במרחב הציבורי ולהפוך קירות אפורים ליצירות שאי אפשר להתעלם מהן.
בסרטון אלי מראה איך הוא יצר את הדוב, שלב אחרי שלב, מהרעיון ועד היצירה הענקית שמתנשאת מעל רחוב אברהם שטרן.
והדוב הזה הוא רק ההתחלה.
ב 3.9 בשעה 19:00 נפתחת ב Michaelson Art Gallery התערוכה החדשה של אלי רבזין.
תערוכה על כוח, דמיון, חופש, ובעיקר על היכולת של אמן להמשיך ליצור גם כשהמציאות מסביב לא בדיוק משתפת פעולה.
📍 אברהם שטרן 4, פלורנטין, תל אביב
🗓️ 3.9 | ⏰ 19:00
בואו לראות את הדוב מקרוב.
ואת מה שאלי עשה איתו בתוך הגלריה.
אלי רבזין. The Revzzz. 3.9. זה קורה. 🐻

27/08/2026

22/08/2026

כמה זה נכון אבל…
״האמנות שלך לא צריכה להיות מושלמת, היא רק צריכה להיות שלך.״
אני חושב על המשפט הזה לא מעט, בעיקר אחרי שנים שבהן אני פוגש אמנים ואמניות, אספנים ואספניות, ובעיקר אנשים שמגיעים לגלריה ומנסים להבין איזו יצירה באמת מדברת אליהם.
כי כשנכנסים לגלריה, קל מאוד לחפש את ה״מושלם״.
העבודה הכי מדויקת.
הטכניקה הכי מרשימה.
הצבעים שהכי מתאימים לספה.
היצירה שכולם אומרים שהיא יפה.
אבל אמנות טובה לא תמיד עושה את זה.
לפעמים דווקא יצירה שיש בה משהו קצת לא צפוי, לא מושלם, אפילו קצת מעצבן, היא זו שעוצרת אותנו.
כי בסופו של דבר, כשקונים יצירת אמנות, לא קונים רק צבע על קנבס או אובייקט יפה לקיר.
קונים משהו שרוצים לחיות איתו.
משהו שימשוך את העין גם בעוד שנה.
משהו שיעורר זיכרון.
משהו שיגרום לנו להרגיש.
ופה אני חושב שיש שיעור חשוב גם לאמנים ואמניות:
אל תנסו ליצור את מה שאתם חושבים שאנשים רוצים לקנות.
תיצרו את מה שרק אתם יכולים ליצור.
כי בעולם שבו אפשר לייצר כמעט כל דימוי בלחיצת כפתור, הדבר שהופך יצירת אמנות למעניינת הוא לא השלמות שלה.
הוא הקול שמאחוריה.
וזה גם אחד הדברים שאני מחפש כשאני בוחר אמנות להציג בגלריה מייקלסון.
לא רק האם העבודה יפה.
אלא האם יש בה משהו אישי.
האם יש בה רעיון.
האם אפשר לזהות בה את היד, העין והאופי של מי שיצר אותה.
כי אמנות לא צריכה להיות מושלמת.
היא צריכה להיות אמיתית מספיק כדי שמישהו יסתכל עליה ויגיד:
״אני לא יודע להסביר למה, אבל אני רוצה שהיא תהיה אצלי בבית.״
וזה, מבחינתי, הרגע שבו אמנות הופכת מעוד תמונה על הקיר ליצירה שחיים איתה.
אם אתם אמנים או אמניות, אל תפחדו מהייחוד שלכם.
ואם אתם מחפשים יצירת אמנות לבית, אל תחפשו רק את היצירה המושלמת.
חפשו את היצירה שמרגישה כאילו היא נוצרה בשבילכם.

לא ככה?

21/08/2026

קודם כל וואו!!! יותר מ־2,000 תגובות.
ואני מודה, המספר הזה קצת עצר אותי.
כי כשאתה יוצר אמנות, אתה אף פעם לא באמת יודע לאן היא תלך. אתה יכול להשקיע שעות, ימים, לפעמים חודשים ביצירה, לעמוד מולה ולשאול את עצמך אם מישהו בכלל ירגיש את מה שאתה מרגיש.
ואז פתאום קורה משהו.
אנשים מגיבים. משתפים. מתווכחים. מספרים מה היצירה עוררה בהם. מישהו רואה בה זיכרון, מישהו אחר רואה בה כאב, אחר מוצא בה הומור או משהו שהוא בכלל לא התכוון אליו.
וזה אולי הקסם הגדול באמנות.
ברגע שהיא יוצאת מהסטודיו או מהגלריה, היא כבר לא רק של האמן.
היא הופכת להיות של מי שמתבונן בה.
יותר מ־2,000 תגובות הן לא רק מספר. הן יותר מ־2,000 פעמים שבהן מישהו עצר לרגע בתוך כל הרעש של היום והקדיש תשומת לב ליצירה.
וזה מרגש.
מאוד.
אז קודם כל תודה.
לא רק על התגובות, אלא על זה שנתתם לאמנות לגעת בכם.
ובסופו של דבר, בשביל זה אנחנו עושים אמנות.

19/08/2026

יש שאלה שחוזרת אליי לא מעט: האם האמן צריך להסביר את היצירה שלו?
אני לא בטוח.
מצד אחד, האמן יודע מה עמד מאחורי היצירה. מה הוא חשב, למה בחר בצבע הזה, בדמות הזאת, בחומר הזה. לפעמים יש סיפור שלם מאחוריה, ולפעמים יש רעיון מאוד ברור.
אבל ברגע שהיצירה יוצאת מהסטודיו ופוגשת אדם אחר, קורה משהו מעניין. היא כבר לא שייכת רק לאמן.
הצופה מביא איתו את הזיכרונות שלו, את הפחדים שלו, את השמחות שלו, את מה שהוא עבר ואת מה שהוא מקווה שיקרה. ופתאום אותה יצירה יכולה לספר לו סיפור שהאמן בכלל לא התכוון אליו.
בעיניי, זו בדיוק אחת המתנות הגדולות של האמנות.
יצירה שלא צריך להסביר עד הסוף. יצירה שמשאירה מקום לשאלה, לפרשנות, ואפילו לאי הבנה.
כי אולי אמנות לא נועדה רק להגיד לנו משהו. אולי היא נועדה לגרום לנו להרגיש משהו.
ובמובן הזה, אמנות גם מגדירה את מי שאנחנו, או לפחות את מי שאנחנו רוצים להיות.
הדברים שאנחנו בוחרים לתלות על הקיר, להסתכל עליהם כל יום, לחיות איתם בבית, הם לא רק קישוט. הם מספרים משהו עלינו. על הטעם שלנו, על הזיכרונות שלנו, על הערכים שלנו, ולפעמים גם על האדם שהיינו רוצים להיות.
אז האם האמן צריך להסביר את היצירה?
אולי רק עד הרגע שבו הוא נותן אותה לצופה.
משם, הסיפור כבר שלכם.

17/08/2026

אתמול בבוקר ספי עובדיה קבע ברדיו: ״קשה לפרנס משפחה מאמנות״.
הוא אפילו לא שאל את המרואיין איזו אמנות הוא עושה. אז איך הוא ידע שקשה?
זה קצת כמו להגיד שקשה להתפרנס מספורט בלי לשאול אם אתה כדורגלן, שחיין או מישהו שהולך כל בוקר חצי שעה עם הכלב.
האמת היא שלהתפרנס מאמנות באמת יכול להיות קשה. אבל יש הבדל גדול בין להגיד את זה לבין לקבוע שאמנות היא מקצוע שאי אפשר להתפרנס ממנו.
כי איזו אמנות?
יש אמנים שמוכרים ציורים. יש פסלים. יש מוזיקאים. יש מעצבים. יש אמני רחוב. יש אמנים שעובדים עם מוזיאונים, חברות ומוסדות. יש כאלה שמלמדים, מעבירים סדנאות, עושים פרויקטים, מוכרים לחו״ל או משלבים כמה תחומים יחד.
ויש גם אמנים שלא מוכרים כמעט כלום.
כמו בכל מקצוע, יש מי שמצליח יותר ויש מי שפחות. יש מי שבנה לעצמו קהל במשך שנים ויש מי שעוד מחכה שמישהו יגלה אותו. יש מי שיודע גם ליצור וגם לשווק, ויש מי שמעדיף שהמילה ״שיווק״ תישאר מחוץ לסטודיו שלו, יחד עם חשבוניות וקבלות.
אבל מכאן ועד לקבוע שאי אפשר לפרנס משפחה מאמנות יש מרחק.
אני חושב שהשאלה המעניינת יותר היא לא האם אפשר להתפרנס מאמנות, אלא מה צריך לעשות כדי שזה יקרה.
כי אמנות היא לא רק מה שקורה כשאתה עומד מול בד עם מכחול ביד.
היא גם היכולת להתמיד. לבנות קהל. למצוא את האנשים שהיצירה שלך מדברת אליהם. לדעת לספר את הסיפור שלה. להבין איך מציגים אותה, איך מוכרים אותה ואיך גורמים לאנשים לעצור לרגע ולהסתכל.
וכן, גם להבין שלפעמים צריך להיות לא רק אמן אלא גם קצת איש עסקים, קצת איש שיווק, קצת מנהל וקצת מוקדן של עצמך.
זה פחות רומנטי, אני יודע.
אבל גם רופאים מנהלים קליניקה, עורכי דין צריכים להביא לקוחות ושפים צריכים למכור מספיק מנות כדי לשלם שכירות. אגב יש הרבה יותר מסעדות ועסקים שקרסו מאמנים שקרסו באותו היקף כלכלי.
אז אולי במקום לומר לאמנים שקשה להתפרנס מאמנות, כדאי לשאול אותם איך הם עושים את זה.
כי יש אמנים שמתפרנסים מאמנות.
ויש אמנים שמתפרנסים טוב מאמנות כבר שנים.
והשאלה אם אפשר לא צריכה להיסגר במשפט אחד ברדיו.
היא דווקא יכולה להיות התחלה של שיחה הרבה יותר מעניינת.
ובעיקר, בפעם הבאה שמישהו אומר שקשה להתפרנס מאמנות, אולי פשוט נשאל אותו:
מאיזו אמנות?
כי גם באמנות, כמו בחיים, כדאי לדעת על מה בדיוק אנחנו מדברים לפני שמגיעים למסקנות.