Parterre Projects

14/08/2026

09/08/2026

09/08/2026

בשבת הקרובה 15.8 | 12:00 | אירוע נעילה

בר פליבצקי תדבר על אחת המסורות הארוכות בתולדות הציור: The Reclining N**e, הגוף העירום השרוע, מטיציאן ומאנה ועד לציור המודרני העכשווי, ועל האופן שבו היא חוזרת אל התנוחה האיקונית הזאת מתוך הציור שלה.

דרך עבודותיה בתערוכה תדבר פליבצקי על עירום, מבט, פגיעוּת, אינטימיות ועל האפשרות לצייר גוף חשוף מבלי להפוך אותו בהכרח לאובייקט.

יום שבת | 15.8 | 12:00 | פרטר, פרישמן 37

05/08/2026

Updated Opening Hours:
Wed-Thurs 11-16
Fri-Sat 11-14

05/08/2026

Why does abundant nudity make the body harder (not easier) to read?

How does vulnerability become strength?

What happens when the body becomes merchandise, and merchandise becomes human?

Carnaval Royal examines these issues through the work of Bar Plivtzky and Efrat Rubinstein, two young artists united by a profound passion for painting yet working in radically different visual languages.

In both practices, intimacy is intensified through excess. The abundance of exposed bodies does not make them more transparent. On the contrary, it disrupts the familiar conditions through which bodies are usually classified and consumed. When everything is revealed, revelation itself ceases to be the event.

Efrat Rubinstein, Midnight Miri, Acrylic on linen, 240 x 180

26/07/2026

המאה העשרים ואחת מסמנת את אחד הרגעים הרדיקליים ביותר בתולדות הגוף, אשר מופקע בהדרגה אל תוך כלכלה חדשה של דימויים, אלגוריתמים, צריכה ותשומת לב. הגוף שוב אינו נתפס רק כישות ביולוגית או כסובייקט פוליטי, אלא כיחידת חליפין, כהון חזותי, כמוצר המצוי במחזור מתמיד של עיצוב, מיתוג, שעתוק והפצה, עד שהצורה בולעת את הבשר והראווה מכלה את הממשי.

מתוך שדה כוחות זה פועלות בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין, שתי אמניות שמסרבות להתבונן בגוף מבחוץ, ומעדיפות לייצר מתוכו שפה חדשה של עודפות, פגיעוּת, תשוקה והפרזה. עבודתן מבקשת להקצין את מנגנוני הסחורה עד שהם חדלים לתפקד כמנגנוני שליטה והופכים לאמצעי התנגדות. האמניות פועלות מתוך פרדיגמה קרנבלית כשהן מחריפות את הלוגיקה של הראווה עד שהיא חדלה לתפקד כמנגנון של נרמול ומתחילה לפעול כמנגנון של שיבוש תנאי הקריאוּת של הגוף.

פתיחת התערוכה:
30.7 , יום חמישי , 19:00
פרישמן 37, תל אביב

06/06/2026

יום שבת, 13 ביוני, ב 11:00, יתקיים בפרטר אירוע נעילת התערוכה של דני קרוון. האירוע מוקדש לאחד הפרויקטים החשובים והמרגשים ביצירתו: Passages: Homage to Walter Benjamin, סביבה פיסולית שיצר קרוון בעיירה פורטבו שבצפון ספרד לזכר הפילוסוף והמבקר היהודי-גרמני וולטר בנימין.

בשנת 1994 נחנכה במקום עבודתו של קרוון, Passages — “מעברים” או “פסאז’ים”. העבודה אינה מתפקדת כאנדרטה. קרוון לא ביקש להמחיש את סיפור חייו של בנימין, אלא ליצור מרחב שבו המבקר חווה בגופו הליכה, טיפוס והתבוננות. המהלך הפיסולי מוביל את המבקר אל מעבר צר החצוב במצוק, היורד בהדרגה לעבר המים. ככל שמתקדמים, האופק נפתח לאיטו — המבט נמשך אל הים ואל המרחב האינסופי שמעבר לו, והדרך עצמה מסתיימת במבוי סתום. זהו רגע של התבוננות שקטה ופיוטית, אך גם של הכרה בגבולות האדם מול ההיסטוריה והגורל.

On Saturday, 13 June, at 11:00, Parterre will host the closing event of the Dani Karavan exhibition. The event is dedicated to one of the most important and moving projects in his oeuvre: Passages: Homage to Walter Benjamin, a sculptural environment created by Karavan in the town of Portbou in northern Spain, in memory of the German-Jewish philosopher and critic Walter Benjamin.

In 1994, Karavan’s work Passages was inaugurated at the site. The work does not function as a conventional monument. Karavan did not seek to illustrate Benjamin’s life story, but rather to create a space in which the visitor experiences walking, climbing, and looking through the body. The sculptural path leads the visitor into a narrow passage carved into the cliff, gradually descending towards the water. As one advances, the horizon slowly opens: the gaze is drawn towards the sea and the infinite space beyond it, while the path itself ends in a dead end. It is a moment of quiet, poetic contemplation, but also of recognising the limits of the human being before history and fate.

20/05/2026

מדפסת החול משרטטת שוב ושוב בתוך החול את האלמנטים הגאומטריים הבסיסיים המזוהים עם שפתו של קרוון (קווים, מעגלים, סימנים וסמלים) אך רגע לאחר הופעתם הם נמחקים וחוזרים אל האין. הפעולה המחזורית הזו הופכת את החול למצע זמני של משמעות: מקום שבו הצורה נוצרת, מתגבשת ומתפוגגת ללא אפשרות להיאחז בקביעות.

14/05/2026

חזרתי לכיכר הבימה.
באמצע היום. החום הרגיל של תל אביב, הרעש, הקורקינטים, אנשים שממהרים לשום מקום ברור.

ופתאום יש את הרגע הזה של הכיכר.
המים השחורים. האבן הבהירה. השורות המדויקות של העצים.
משהו כמעט מופשט בתוך העיר הזאת, שבדרך כלל לא משאירה מקום לריק.

חשבתי על דני קרוון ועל זה שהוא הצליח לעשות בתל אביב משהו שהוא לא בדיוק פסל ולא בדיוק אדריכלות, אלא מצב.
מקום שאנשים פשוט עוברים דרכו, יושבים עליו, מחכים, מסתכלים בטלפון, נפגשים, נעלמים.

בלי דרמה.
בלי נוסטלגיה.
פשוט רגע נדיר שבו מרחב הופך לכיס אוויר בתוך ההמולה של העיר.

I ❤️ TLV