23/12/2025
את רוב החנוכה העברתי ככה בין המיטה לכורסא,
עם המון כוסות תה וטישו,
לצד השאיפות הגנוזות
לחג אקזוטי ומאיר
אי שם במדבר הרחוק והקר
לאור כוכבים, מדורה וחנוכייה.
(בפועל זו רק החנוכייה ששרדה את מבחן השפעת שלי,
בדיוק כמו ששרדה 2000 שנות גלות ושמן שהספיק לשמונה ימים).
עד כאן נשמע מוכר כמו בלת"מ רגיל
שיכול לתקוף חדשים לבקרים
אבל את המשך התרחיש סירבתי לגלול כהרגלי הישן.
סירבתי --- להתבאס.
פשוט נמאס לי להתבאס.
לא מספיק שלא נסענו, לא מספיק שאני חולה,
אז מה , עכשיו גם אתבאס?
ובכלל, בשנים האחרונות התקבלה במפקדה הראשית
החלטה מאד ברורה.
אני, באתי להנות.
בא לי שיהיה לי נעים.
לא משנה מה קורה.
אני עושה לי נעים.
זה דיי פשוט, לעשות נעים.
אולי זה מתחיל בהבנה,
שכמעט כל דבר יכול להיות כאן נעים.
גיליתי שזה נורא נעים להדליק חנוכייה,
בלי אורחים, בלי נסיעות, בלי אטרקציות, בלי סופגניות,
אפילו בלי הילד שלי שהלך לאבא שלו,
'רק' אני והאיש שלי.
להדליק נרות בחושך, בשקט,
זה אחד הדברים הכי יפים שיש.
ורומנטים.
אז החלטתי שבסופהשבוע אני מבלה בצימר,
שהוא במקרה גם הבית שלי.
זו הייתה החלטה מהפכנית.
באמת שהתנהגתי כאילו אני בצימר.
קמתי מאוחר, לא שטפתי אפילו כלי אחד, לא נגעתי בסמרטוט.
הזמנתי אוכל מוכן.
שאלתי את עצמי כל הזמן
מה בא לך לעשות עכשיו?
ועשיתי. רק. את. מה. שבא. לי.
ומידי פעם כששמעתי, על כל מיני אנשים שמבלים עכשיו, איך לא,
במדבר הרחוק והקר,
אמרתי לעצמי מיד
את מסרבת לקנא!
את מסרבת ליפול בפח הזה!
כי...
את רוצה להנות!
וכך היה.
וזו הייתה חופשה כמעט חלומית,
אבל בבית שלי, עם כל היתרונות שיש לבית.
(כתבתי כמעט, כי אני לא רוצה שהמדבר ייעלב.
בכל זאת לא רוצה לסגור דלתות ומערכות יחסים)
זהו.
אם תשאלו אותי
תמצית הכל.
והאמת היא שאני לא הראשונה שאומרת.
זה בורא עולם בכבודו ובעצמו אמר , (דברים כ"ח)-
כשהזהיר על כל הצרות והבעיות שעלולים לקרות אם לא נעבוד אותו -
בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.
אז הפסוק הזה תלוי אצלי בבית
עדות חיה
ואות
וסימן
וקריאת כיוון.
ועכשיו הוא גם בסטודיו,
ויכול להיות גם אצלכם.
אחרי חנוכה שמח.
ובריאות לכל עם ישראל!
