15/10/2026
לאהבה יש דרך להגיע לכל מקום, גם לחתונה במחנה מעצר למעפילים בקפריסין. מתחת לחופה מאולתרת, העשויה טלית וארבעה מוטות, כשהחתן קורא "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", אותה משאלה פועמת בלבבותיהם של הנוכחים — לשוב הביתה, לישראל, לציון.
זהו סיפורם של מחנות המעצר בקפריסין.
ההחלטה על הקמתם התקבלה בקיץ 1946, כשההעפלה לארץ ישראל הגיעה לממדים חסרי תקדים — עד כדי כך שבריטניה לא יכלה עוד לקזז את מספר המעפילים ממכסות אישורי העלייה, ולא נותר עוד מקום במחנה המעצר בעתלית. נסיבות אלו, בצירוף התחושה הכללית בהנהגה הבריטית כי היחסים עם היישוב היהודי אינם יכולים להידרדר עוד לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ואירועי "השבת השחורה", הובילו להקמתו של ערך מעצר נוסף — והפעם בקפריסין.
הבחירה בקפריסין לא הייתה מקרית — היא נועדה ליצור הרתעה ולבלום את גל ההעפלה. הבריטים קיוו כי שליחת המעפילים למעצר מחוץ לגבולות הארץ תרפה את ידיהם של המארגנים והמעפילים, ותמנע מהם להגיע לחופי הארץ המובטחת. בסך הכל גורשו לקפריסין מעל ל-50,000 מעפילים שהגיעו לחופי הארץ ב-39 ספינות ממגוון מדינות — מאירופה ועד צפון אפריקה — מרביתם ניצולי שואה.
הצבא הבריטי הקים תריסר מחנות בשני אתרים מרכזיים באי. הבריטים סיפקו את צרכי היומיום הבסיסיים — כגון מים, מזון וטיפול רפואי — אך הדבר נעשה ללא התחשבות בתנאים בשטח; כך למשל, חולקו מצרכי מזון שהצריכו בישול, בעוד שבפועל לא היו במחנות אמצעי בישול.
עם זאת, גם מפקדי המחנות הבריטים חשו אי-נוחות ממעצרם של אזרחים. הם לחצו על הדרגים הגבוהים להיטיב את תנאי העצורים ואף הפרה הוראות כדי להקל על שהותם. באחד המקרים אף אישר מפקד מחנה לילדי המעפילים לרחוץ בים.
היישוב היהודי בארץ ישראל נרתם ועשה כל שביכולתו כדי לאפשר לחיים להמשך לאורך תקופת המעצר. הנהגת היישוב והתושבים דאגו לצרכים החומריים — כגון משלוחי בגדי חורף וציוד שנתרמו על ידי תושבי תל אביב — אך גם לצרכים הרגשיים והתרבותיים: מתנדבים הגיעו ללמד על הווי הארץ בשיעורי יהדות, עברית, נגינה ומלאכה, ואף פתחו מרכז תרבות עבור המעפילים. כמו כן, נערכו סדנאות פיסול ויצירה כדי לסייע לעצורים לעבד את חוויות השואה והעקירה מביתם. גם יוצרים מפורסמים מארץ ישראל, ובהם שושנה דמארי, הגיעו לקפריסין כדי לעודד את רוחם.
לקפריסין נשלחו גם אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים בלחימה ובנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח עשרות עצירים, לצד עצירים נוספים שנמלטו באמצעות חיתוך גדרות, יציאה במסמכים מזויפים ומבצעי הברחה בים. במצטבר מוערך שמספרם הכולל של המעפילים שנמלטו בדרכים השונות והצטרפו למאמץ המלחמתי היה קרוב לאלפיים.
מחנות המעצר בקפריסין פעלו כשלום שנים, מ-1946 ועד 1949. המעפילים התמודדו עם רעב, מגורים באוהלים ובפחונים, מחלות והרחק מציון. ואף על פי כן — אנשים התאהבו, התחתנו ואף הקימו משפחות: לאורך שלוש שנות המעצר נולדו במחנות כ-2,200 תינוקות!
ההחלטה הבריטית להקים את מחנות המעצר בקפריסין כדי לשבור את רוח המעפילים נכשלה כישלון חרוץ. הבריטים אמנם עיכבו את הגעתם לארץ ישראל, אך את רוח התקומה של הנשים והגברים האמיצים הללו — אי אפשר היה לקחת.
🎬מתוך יומן כרמל I-251 1947 בארכיון המדינה
