יד למורשת חיים הזז

18/06/2026

ירושלים של ימי מלחמת העולם השנייה נגלית בפרטי-פרטים ברומן "היושבת בגנים". הדמויות הצבעוניות השונות המאכלסות אותה, קמות לחיים בתיאורים מדויקים, המעידים על עין חדה ולב רגיש של הסופר שהתהלך ברחובותיה. זהו הרומן העברי הראשון שבו ניתנה תשומת לב מרובה לא רק לעושר התרבותי העצום של אחת מעדות המזרח, אלא גם לרגשות הקיפוח ולמשברים החברתיים ביישוב העברי המתהווה.
אבל יותר מכל, זהו ספר ירושלמי, הנטוע עמוק בנופיה של העיר.

לרכישת המהדורה החדשה של הספר: https://blimabooks.com/products/baganim

יד למורשת חיים הזז שוכנת בלב שכונת טלביה בירושלים, באחד מרחובותיה היפים של הבירה. בבניין ההיסטורי שבו התגורר חיים הזז, מגדולי הסופרים העבריים בכל הדורות, פועל מוזיאו...

11/06/2026

מהדורה חדשה של "היושבת בגנים" ראתה אור, והיא פשוט יפהפייה!
לרכישה ישירה באתר ההוצאה: https://blimabooks.com/products/baganim
ובדוכני הוצאת "ספרי בלימה" בשבוע הספר, בתל אביב ובירושלים

10/06/2026

ספר חדש!
// היושבת בגנים • חיים הזז //
מהיום בדוכני שבוע הספר!

היושבת בגנים הוא אבן דרך בתולדות הספרות העברית החדשה. עלילתו נטועה בנופי ירושלים, והיא מתרחשת על רקע תקופת מלחמת העולם השנייה, בימי חרדה מפני הצבא הגרמני שהלך והתקרב אל שערי המזרח התיכון.

במרכזו של רומן עברי ראשון זה מחיי העדה התימנית, עומד המתח בין עולם החלומות של הזקנים, מחשבי הקיצין, לבין עולם היצרים והתאוות של בני הדור הצעיר, המורדים במסורת אבות. העימות בין כיסופי הגאולה לבין המציאות בא כאן לידי ביטוי אמנותי רב־עוצמה, שבו הגרוטסקה והיופי סמוכים זה לזה ואף משמשים בעִרבוביה.

אמנות הסיפור הווירטואוזית של חיים הזז מגיעה לאחד משיאיה ברומן היושבת בגנים. מאז ראה אור לראשונה, בשנת 1944, ספר זה השפיע על דורות של סופרים ישראלים ועודנו מהווה מקור השראה בלתי נדלה. כעת, שנים רבות לאחר שאזלו עותקי מהדורותיו הקודמות, הספר רואה אור בהדפסה מחודשת המעניקה לנו הזדמנות להתוודע לקלאסיקה עברית במיטבה.

【כריכה ועימוד: טל גרגיר 】

☜ הספר זמין מהיום בדוכני שבוע הספר, באתר ההוצאה, באדרבא (שדרות בן מימון 5), ובקרוב בכל חנויות העצמאיות בירושלים ותל אביב – – www.blimabooks.com

04/06/2026

במסגרת החוזה שהיה בין חיים הזז לזלמן שוקן בשנות השלושים, הוא התחייב לפרסם כל דבר שכתב אך ורק בעיתון "הארץ" או בהוצאת שוקן. כמו עגנון וטשרניחובסקי, הזז נהנה במשך שנים אחדות ממשכורת צנועה אך קבועה ששילם לו המו"ל ואיש-העסקים. הקשר בין שוקן להזז היה סבוך, והיו מעורבות בו גם הרבה אי-הבנות, שנבעו מפערי המנטליות העצומים שבין איש עסקים מגרמניה לבין סופר-אמן יליד רוסיה.

לבו של הזז נטה דווקא אחרי המתחרים, עיתון "דבר" וקהל הקוראים שלו, מעמד הפועלים ממזרח אירופה, שהיה קרוב אליו הרבה יותר מהקהל הבורגני המרכז-אירופי של "הארץ". כנראה שבעקבות לחץ כבד שהפעיל ברל כצנלסון על שוקן, הסכים המו"ל מגרמניה להתיר להזז לפרסם במקביל את סיפוריו גם בעיתון "דבר", וכך קרה שכמה מסיפוריו של הזז פורסמו בהמשכים בעת ובעונה אחת בשני העיתונים המתחרים. הקוראים שביקשו לעקוב אחרי כל הפרקים כסדרם, נאלצו לרכוש את שני העיתונים, שבכל אחד מהם פורסם פרק אחר, שבוע אחר שבוע.

אי-ההבנה בין הזז לגרשום (גוסטב) שוקן, באה לידי ביטוי גם במכתב הזה, שבו הוא טוען כנגד הזז שבפרק אותו פרסם ב"דבר" הוא לועג לאנשי המעמד הבורגני יוצאי גרמניה – קוראי "הארץ", ואילו בקטע שפרסם ב"הארץ" הוא לועג לאנשי ההסתדרות. שוקן, כמובן, מציע פתרון "יצירתי": להדפיס את כל הפרקים ב"הארץ".

25/05/2026

בספרייתו של חיים הזז, המדפים הגבוהים ביותר, במקום שאי-אפשר להגיע אליו מבלי להזדקק לסולם מיוחד, הוקצו לספרים ביידיש. המקום אליו "הוגלו" ספרי היידיש לא היה מקרי: למרות שהזז שלט בשפת אמו באופן מוחלט, קרא ואף כתב בה, סלידתו מהלשון שהיתה, בעיניו, אויבת העברית, היתה רבה. ובכל זאת, היתה בלבו פינה חמה לסופרי יידיש מן הדורות הקודמים, ובראשם כמובן שלום עליכם.
היו אולי כאלה שהרימו גבה בתמיהה כאשר דווקא חיים הזז הוזמן לשאת דברים בטקס חנוכת בית שלום עליכם בתל-אביב, לפני 60 שנה בדיוק, במאי 1966. אבל מי שהכירו אותו מקרוב, כמו הסופר י"ד ברקוביץ' – חתנו של שלום עליכם ומתרגם כתביו לעברית – ידעו את יחסו המיוחד של הזז לגדול הקלאסיקונים של ספרות יידיש, ואולי גם ציפו שדבריו שם יהוו מעין פיוס בין שתי התרבויות.
התצלומים מאותו טקס רב משתתפים, שנערך מול המגרש שעליו נבנה, לאחר כמה שנים, מוזיאון תל-אביב, באזור שעדיין היה שומם למדיי, חושפים גם את הפגישה המעניינת בין הזז לבין נכדתו של שלום עליכם, הסופרת האמריקאית בל קאופמן, שלא חדלה לעשן ולחייך כשהיא יושבת לצדו של חיים הזז הרציני וכבד-הראש.
את הדברים שאמר חיים הזז באותו טקס, שנערך ממש ביום שבו מלאו 50 שנה למותו של שלום עליכם, תוכלו למצוא בקובץ "משפט הגאולה", שראה אור לאחרונה במהדורה חדשה.
https://www.hazaz.org.il/hazaz-books/?ContentID=25306

14/05/2026

אילו ניתן היה למדוד "ירושלמיוּת" ביצירות ספרות, אין ספק שכתבי הזז היו זוכים לניקוד גבוה במיוחד. נדודיו של חיים הזז בין כל שכונות ירושלים הביאו אותו להיכרות בלתי-אמצעית עם בני כל העדות והשבטים והגוונים. אלה, התגלגלו עד מהרה לתוך סיפוריו והיו חלק מרשת צפופה, מאוד ירושלמית, של דמויות ונופים שאיש לא ידע לתאר אותם כמותו.

השיר "ירושלים של הזז" שפרסם זרובבל גלעד במוסף "הארץ" לפני 53 שנים, מנסה לקבץ את אותם גיבורים ירושלמים מסיפורי הזז, כשהם עולים ובאים יחד לקונן על מותו של האיש שברא אותם. הר הזיתים ואוגוסטה ויקטוריה, קפה וינה ושכונת נחלת-אחים, מאה שערים ועמק המצלבה – בכולם נטועה דמותו של הסופר הזה, בחייו האישיים ובסיפוריו.

07/05/2026

הרכילות והלשונות הרעות עליה לא פסקו גם שנים לאחר מותה: מלאניה טשרניחובסקי, רעייתו של המשורר הנודע, בת אצולה רוסית וגם, אבוי לבושה, פרבוסלבית גאה.
דמותה המסתורית משהו של אותה אשה רוסייה גאה, מקבלת נופך מעניין בארכיון של חיים הזז: גלויות ומכתבים בכתב ידה הסוער ששיגרה אליו (ברוסית, כמובן) מגלים טפח מהבדידות הגדולה שהיתה שרויה בה ומקשיי היום-יום שנכפו על מי שגלתה מארצה ומעמה, ונאלצה לנדוד בין ברלין, פריז, תל-אביב וירושלים.
בחיים הזז הצעיר, ידידו האהוב של בעלה, מצאה אוזן קשבת לתנות לפניו את צרותיה. מכתביה אליו מפיחים חיים בדמותה העלומה, ומאירים גם את מערכת היחסים של הזז עם שאול טשרניחובסקי, שלמרות פערי הגילאים ביניהם ומעמדם השונה באותו הזמן, היו לידידי אמת קרובים.

בתמונה: גלויה ששלחה מלאניה טשרניחובסקי לחיים הזז מברלין לאיסטנבול.

30/04/2026

התהלוכות הגדולות של אחד במאי, הנאומים חוצבי הלהבות והדגלים האדומים המתנוססים בידי הצועדים כבר הפכו להיסטוריה רחוקה. רבים מאלה שארגנו את אותן תהלוכות ברוסיה הסובייטית ונשאו את דגל המהפכה, היו דווקא יהודים – ולא פעם, כאלה שזמן לא רב קודם לכן, עוד חבשו את ספסלי בית-המדרש ולמדו תורה. חיים הזז, שהיה עד לסערה שעברה על החברה היהודית ברוסיה המהפכנית, נתן לה ביטוי רב-עוצמה ברומן הגדול שלו, "דלתות נחושת" – ועוד קודם לכן, בנובלה "נהר שוטף".
לכבוד אחד במאי, הנה קטע קטן מתוך תיאור אחד במאי שאורגן בידי לא אחר מאשר מוטל פיקלני, יהודי צעיר שהשתלט באלימות על עיירה קטנה באוקראינה:

"את אחד במאי התקין מוֹטל פּיקלני בעסק גדול: בתהלוכה של עַם רב, ברוב דגלים וכלי-זמר. כל אנשי העיירה באו, איש לא נעדר. עומדים היו שורות-שורות, צפופים ודחוקים אלו עם אלו כגרעיני חמניות. החברים, אחד אנשים ואחד נשים, אחד בני-ברית ואחד שאינם בני-ברית, עמדו ודרשו בפניהם. הללו מחאו כף, עד שנטרדו כל הדרורים מן הגדרות ומבין האילנות ופרחו להם לכאן ולכאן."

"נהר שוטף" הוא אחת מן הנובלות הנפלאות הכלולות בספר נהר שוטף. עוד על הספר: https://www.hazaz.org.il/hazaz-books/?ContentID=25305

23/04/2026

טקס פרס ישראל הראשון לא נערך על במה רחבת-ידיים, לא צולם (!) ולא שודר. דווקא אחד מבתי הקולנוע הקטנים ביותר בירושלים, קולנוע "ארנון" שברחוב לונץ, סמוך לכיכר ציון, היה זה שאכלס לראשונה את הטקס שהיה לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות.
באולם המרתף הקטנטן, הצטופפו עשרות בודדות של אורחים – ובראשם, ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החינוך והתרבות, בן-ציון דינור, לציין את המאורע בצניעות אופיינית לאותם ימים.
מחוץ לאולם, חיכתה בהתרגשות רבה קבוצה של עולי תימן, שחשה כי היא חלק מן המאורע ההיסטורי: חתן הפרס לספרות עברית היה חיים הזז, שזכה בו על הרומן "יעיש". ברומן מונומנטלי זה, תיאר הזז ביד אומן את חיי היהודים בתימן על מנהגיהם השונים, בנאמנות שהביאה רבים מהם להאמין כי הוא התגורר עמם שם והיה עד מקרוב לאורח חייהם. "כשיצאנו החוצה אחרי הטקס הקצר", סיפרה לימים אביבה הזז בהתרגשות, "הופתענו לראות קבוצה גדולה של יוצאי תימן מחכים לנו ברחוב, בפתח הקולנוע, ובידיהם כלי נגינה עממיים שונים. כשראו את הזז, הקיפו אותו במעגל והחלו לשיר, לרקוד ולנגן בשמחה. את הדרך הביתה, מקולנוע ארנון שבמרכז העיר אל רחוב עזה, עשינו בתוך מעגל רוקדים, שלא חדלו מללוות אותנו בשירה ובנגינה."
הצניעות של אותו טקס, באה לידי ביטוי גם בתעודת הפרס המקורית שקיבל חיים הזז באותו טקס היסטורי, ביום העצמאות תשי"ג – 1953. תעודה זו מוצגת בארכיון "יד למורשת חיים הזז" – מכתב פשוט, מודפס במכונת כתיבה וחתום בידי שר החינוך והתרבות – בלי כל קישוט או עיטור.

21/04/2026

כדי להימנע מהמולת הטקסים ושאונו של יום הזיכרון, היה חיים הזז עולה לקבר בנו בהר הרצל יום קודם לכן. הוא מעולם לא דיבר ולא כתב על כך. השכול הפרטי על נפילת בנו במלחמת השחרור היה מוצנע עמוק, הרחק מעין כל. אבל נדמה שרק אדם שחווה את העלייה לקבר בנו, יכול היה לכתוב סיפור, ובו הקטע הבא:

"משהגיעה לירושלים מיהרה לבית הקברות הצבאי ונשתטחה על קבר בנה. יוליק... כאן הוא. הנה. בטפח הסמוך לאבן זו. קרוב כל כך... היא בכתה, קראה לו, מיששה את האבן בידיה, ליפפה אותה. לשעה קמה, פסעה פסיעות קטנות, זהירוֹת, הקיפה את הקבר, עמדה למראשותיו ונדה ראש. חזרה והקיפה את הקבר, הציצה בקברות הסמוכים לו מימין לשמאל ובאה לילך. עמדה, הפכה פניה. מיד שבה בריצה של בהלה וחזרה ונשתטחה על הקבר, נאחזה בשתי ידיה באבן החמה ופרצה בבכי, והיו הדמעות נושלות מעיניה כענן שנשבר ושפך את מימיו.
יגעה וכושלת פנתה והלכה. אי-מזה הגיע קול הסַתתים שעשו באבן כקול שעון שמונֶה עתותיהם של אלו שהם מחוץ לזמן, בעולמי-עולמים. דבורים המו מסביב ונכנסו בפרחים שעל הקברות, צירצרו הצרצרים בקול המולה יבשה, לטאות התרוצצו בין האבנים ומשך ריח חריף של עצי אורן. מרחוק, מימין, הלבינה ירושלים כעיר שמדובר בה בדברי-אגדה, משמאל פשטו גבעות אלו לפנים מאלו ושמים משוּכים בכולן."

מתוך הסיפור "דברי הימים" מאת חיים הזז, בקובץ "אבן שעות" (תשל"ג)