10/02/2026
'הוֹרָה הר ותמר'. ארנה קובוס. אוצרים: אלחי סלומון, עמר בן צבי.
חודש ימים אחרון לתערוכה המרגשת, עד >> כ' אדר, 9.3.
דבר האוצרים:
עם כניסתנו לגלריה נדמה כאילו אנו נכנסים לחדר חושך. מתוך האפלה המדומה נחשפים דימויים – נגטיבים תרבותיים טעונים. אלה הם צילומיה של ארנה קובוס, צלמת־חלוצה, המציגים מראות של התיישבות ונוף מקומי באופן שמעולם לא הודפס במלואו בשיח האמנות הישראלי. הצופה מוזמן להתבונן בתצלומים הללו כהדפסי מגע של זיכרון קולקטיבי מודחק, המתגלים כעת באור ומזמנים בחינה מחודשת.
כדי להבין את מהלך חייה של קובוס ואת בחירותיה האמנותיות, יש לחזור לרגע הדרמטי של הסכמי אוסלו. אז, כנגד הסלוגן "עזה ויריחו תחילה", הפנתה קובוס את כל מרצה אל יריחו – "מנעולה של ארץ ישראל" – והובילה מאבקים על שמירת הנוכחות היהודית בעיר, על גישה לבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ועל עצם האחיזה במקום. בזכותה משגשג היום היישוב בית חגלה שהקימה במסירות ויישובים נוספים. יריחו, עיר התמרים, הפכה בעבורה לזירה של חלוציות אישית וקהילתית, בסיס ממנו נבנתה נוכחות יהודית מחודשת. בתערוכה זו נוכחותה של יריחו מתומצתת ברמז פיוטי: ענף דקל ירוק, מסולסל, המונח בחלל כעדות חיה. התמר הזה, הסמל של יריחו, מתווסף אל ההר – אל עפרה, אל יישובי גב ההר, בתנועת התרוממות מן הבקעה אל ההר, הקונקרטי – והסימבולי.
תערוכה זו מוצגת במלאת יובל שנים לעפרה – היישוב הראשון שהוקם בין ירושלים לעפולה לאחר מלחמת ששת הימים. לפני חצי יובל הציגה קובוס את תערוכתה הקודמת בגלריה בעפרה עצמה, וכעת, במרחק הזמן, התצלומים הללו שבים ונקראים מחדש, משלימים מעגל של תרבות והתיישבות גם יחד.
*בין חלוצים לפוטו־חלוצים: מסורת הצילום ההתיישבותי בארץ ישראל*
צילום ההתיישבות נטוע עמוק בראשית הציונות. צלמי הקק"ל בראשית המאה ה־20 – דוגמת זולטן קלוגר – הנציחו בעדשותיהם את המיתוס החלוצי: נופים תנ"כיים ופעילות ציונית אדירה, מהקמת אם המושבות ועד ייבוש ביצות והקמת חומה ומגדל. יעקב בן־דב, שפעל בירושלים ובמושבות, היה הראשון שהבין את תפקיד המצלמה כשותפה למפעל הציוני: לא רק עדות, אלא בניית דימוי. בצילום הארצישראלי דאז הודגש ה"פלא" של גאולת האדמה בעבודת כפיים עברית. תצלומים אלו היללו את ההיסטוריה הציונית, האדמה והאדם החדש – והפכו לכלי חזותי לבניית מיתוס החלוץ. צלמי הפלמ"ח וצה"ל המשיכו במסורת זו: המצלמה ליוותה את ה"צבר" הלוחם והחקלאי, יצקה דימויים של גבורה והקרבה וכוננה את האתוס של "מגש הכסף" החזותי.
מאוחר יותר, בעבודותיו של מיכה בר־עם לדוגמה, נראה מבט מורכב על המפעל הציוני: הוא אמנם תיעד מקרוב מלחמות והתיישבות, אך ניכר בצילומיו מימד אמנותי והרהורי נוסף. הוא ואחרים בני דורו צילמו את חיי היום־יום בישראל המשתנה – לא רק ניצחון ובנייה, אלא גם קו הולך ומתפתח של מורכבות כלפי המעשה הציוני.
*מבט גלובלי: צילום ההתיישבות בין ברית המועצות, אמריקה ואירופה*
העבודות של קובוס ניצבות גם בהקשר רחב יותר של צילום התיישבות ברחבי העולם. הן מנהלות דיאלוג שקט עם דימויים מוכרים מההיסטוריה הגלובלית: למשל, תצלומי הקולחוזים הסובייטיים משנות ה־20 וה־30. אותם צלמים סובייטים יצרו מיתולוגיה חדשה של קולקטיביזציה – שפע של סמלים לחקלאות מתועשת, אחדות פטריוטית והקרבה עצמית למען העתיד. במגזינים ופוסטרים סובייטיים ניבטו איכרים מחייכים בשדות פוריים וטרקטורים דוהרים על רקע שמי התעמולה הבהירים, כממחישים אמונה גדולה בטכנולוגיה וברוח האדם העובד.
גם צילום ההתיישבות האמריקאי במערב הפרוע במאה ה־19 שירת אידאולוגיה – המצלמות ליוו את משלחות הסקר והמתיישבים באדמות הפרא של מערב ארצות הברית, ותצלומי חלוצים ליד בקתות עץ על רקע מרחבים אינסופיים הופצו במזרח; דימויים אלה הציגו את כיבוש הספר כאפוס הרואי של קידמה.
ישנה גם מסורת הצילום הקולוניאלי האירופי באפריקה ובאסיה: בעשורים הראשונים של המאה ה־20 צלמים אירופים תיעדו כפרים במושבותיהם, לצד דיוקנאות אתנוגרפיים של תושבים מקומיים. הצילום שימש כלי של כוח – במבט אל הזר, המקומי. בתוך אלבומי המושל והגלויות שהופצו באירופה, הוצגה המושבה כמרחב אקזוטי, על נופיה ואנשיה. כך נוצר דימוי המציג סיפור מסוים של התיישבות – סיפור של גבורה ועשייה, אך גם ריחוק ו"חיצוניות" ביחס למקומי.
*חלוצה עם מצלמה: ארנה קובוס בין המשכיות לרענון המסורת*
קובוס צומחת מתוך מסורות אלו, אך שוברת אותן בדרכה הייחודית. ילידת סלוניקי שעלתה לישראל, אוטודידקטית של צילום, חלוצה במלוא מובן המילה. היא לא תיעדה "אחרים" מרחוק אלא את עצמה וקהילתה, כמי שהייתה ממקימות עפרה ושותפה מובילה בהתהוות חיי ההתיישבות. קובוס, ילידת סלוניקי שעלתה לארץ לפני 1967, לא דמיינה לעצמה בנעוריה שיום אחד תהפוך לחלוצה ולבעלת חווה בערבות יריחו. בעקבות תאונה טראומטית ותהליך של חזרה בתשובה, היא מצאה את ייעודה בהתיישבות – תחילה בעפרה בשנות ה-70, ולאחר מכן במאבק נחוש על אחיזה יהודית באזור יריחו אחרי הסכמי אוסלו.
בהיותה "חלוצת ההר" עם מצלמה ביד, קובוס ממשיכה את דרכם של הצלמים הציוניים הראשונים – אך בה בעת מערערת עליה. כמו קודמיה, היא מפנה את עדשתה אל האדמה ואל בוני הארץ: צילומיה עוסקים בהתיישבות יהודית בראשית דרכה, בהקמת בתים, בתעשייה ובחקלאות, בחיי משפחה וקהילה. יש בהם הד להילת החלוציות של פעם – הנכונות להתחיל מאפס בלב ההר, לגבור על תנאי טבע קשים ואיומים ביטחוניים, ולהפריח שממה מתוך אמונה גדולה.
עם זאת, מבטה אינו תעמולתי ומצוחצח כמו זה של קלוגר ודומיו. הרוח שבצילומיה אינה עבור מוסד או עיתון; הצילומים הם יומן חזותי של מציאות חייה. המצלמה משוטטת בחופשיות ואוספת גם תיעוד שגרה והתמודדות: ילדים משחקים בין קרוואנים, אישה תולה כבסים ברוח ההר, מבני תעשייה צנועים הצומחים לצד מרחבים פתוחים. קובוס ממשיכה את המסורת אך גם מפרקת אותה מבפנים – היא מראה את חיי המתיישבים בלי בימוי חיצוני: האידיאולוגיה, הברורה בהחלט, נובעת מן המצולמים עצמם, מחייהם ותפישתם, מן המעש האנושי והיומיומי המיוחד.
*אסתטיקה של הזרה ופיוט*
הבחירה בצילום שחור־לבן ברוב עבודותיה תורמת לתחושת הזמן־שעמד־מלכת – הנופים והדמויות נראים כנצחיים, תלויים בין עבר מקראי להווה מודרני. יש אלמנט ברור של הזרה כאשר נוף מאד מזוהה, למבטנו המודע, נראה פתאום כעין אדמת־ירח, אולי כוכב מרוחק או קולחוז נעלם, וכך אנו מוזמנים להרהור מחדש על תפישותינו הנדושות את ההתיישבות־התנחלות, את האדמה הזאת. האסתטיקה של קובוס מאזנת בין תיעוד חד לעין ובין עדינות פיוטית. לעיתים הצופה עשוי לחוש תחושה של הזרה – הוא רואה סצנות שנראות כאילו מוכרות מארכיון ההיסטוריה, אך זווית הראייה האחרת של קובוס הופכת אותן לדימויים חדשים לגמרי. זהו מראה ההתיישבות "מבפנים", אך דרך עיניים של משוררת חזותית.
*אידיאולוגיה ופרשנות: ההתנחלות כנגטיב תרבותי*
לתצלומיה של קובוס ישנו ממד מושגי ואידיאולוגי ברור. היא איננה צלמת נייטרלית; היא באה מתוך אמונה עמוקה בגאולה שמבשר מפעל ההתיישבות. בכך, מצלמתה משמשת לה כמעט ככלי נוסף במאבקה על הארץ – כמו מעדר לשתילה או קולמוס לכתיבת מנשר. כל תמונה הופכת אצלה לפעולה של נוכחות: הנה אנחנו כאן, על האדמה הזו, חיים, עובדים ומתפללים.
מעניין לציין את היעדרו היחסי של דימוי המתנחל מן השיח האמנותי הקאנוני בישראל. בעוד הקיבוצניק והחלוץ של ראשית הציונות זכו לאידיאליזציה בצילום ובאמנות, דמותו של המתיישב לאחר תשכ"ז כמעט ואיננה נוכחת באמנות הממסדית. פעמים מעטות הופיע המתנחל כדימוי, לרוב באופן סטריאוטיפי או פולמוסי. האמנות הישראלית נטתה להתרחק מן הנוף האנושי של ההתנחלויות, בשל טעינותו הפוליטית כביכול, למעשה כמהלך מובחן של העלמה. על כן, הצילומים של קובוס נדמים כמעין נגטיבים שלא פותחו – הם היו שם, מתעדים מציאות, אך לא הוצגו בגלריות ולא זכו להתייחסות פרשנית רחבה.
כעת, כשהם מוצגים בגלריה גאולה אשר בלב העיר ירושלים, צילומי ארנה קובוס מאפשרים לנו להפוך את הנגטיב לחיובי, תרתי משמע. בחדר חושך מטאפורי זה, הדימויים עוברים תהליך של פיתוח וחשיפה תרבותית. האור נדלק על סיטואציות, על אנשים ועל מקומות שהיו במידת מה בשוליים של התודעה האמנותית. המבקר מוזמן לקרוא בין שורות האור והצל את הסיפור ההרואי של ההתיישבות: סיפור של חזון דתי ולאומי, של חיי יום־יום עקשניים בצל אידיאל גדול, של מאמץ והשראה. בחדר החושך של הגלריה מתגלים הנגטיבים הללו כדימויים מלאי חיים, המזכירים לנו שתהליך הפיתוח של ההיסטוריה עדיין בעיצומו. אנו עומדים מול תמונות עבר והווה של חלום חלוצי, ורואים בהן בעת ובעונה אחת את ההוד והחזון, הפואטיקה והפרגמטיקה של ההתיישבות הישראלית החדשה.
ובסופו של דבר מתבהר גם שמה של התערוכה: הורה הר ותמר. התמר – יריחו, עיר התמרים, כסמל לחיים, לדבקות ולשורשיות. ההר – עפרה ויישובי גב ההר, חלוציות ההיאחזות המחודשת בארץ ישראל, ברמיזה דקה גם להר הבית. וההורה – לא עוד "הורה היאחזות" של קיבוצים בלבד, אלא "הורה הר": הצעת הקומה הבאה, ההמשך, שבו המפעל ההתנחלותי מבקש להגביה ראות אל מחול החלוציות בגבעות, בחוות ובהתיישבות בגב ההר, בארץ ישראל כולה. כך מתגלים יחדיו ההר והתמר, כריקוד מתמשך של גאולה.
צילום התערוכה: זוהר שמש.
בית אורי צבי, רח' יפו 34 ירושלים. ימים א', ג', ד' 10:00-16:00, ה' 13:30-19:00. לקבוצת העדכונים שלנו: https://chat.whatsapp.com/EXQVfGG0qjNGhaqlwfIcve
