עדנה טופר - edna topper אמנית רב תחומית

14/04/2026

לרגל יום השואה, מצאתי עצמי מספרת על התערוכה שלי בגרמניה
שנחרתה בי כחוויה עזה, מטלטלת ומורכבת.
זה היה ב-1989, תקופה שבה זיכרון השואה
עדיין לא זכה לאור הזרקורים בספרים ובסרטים
כפי שמוכר לנו היום. בבאד הרצפלד,
עיר הולדתו של האמן נפתלי לנסברג,
התאספנו להקים שתי תערוכות שמטרתן
לא רק להציג אמנות, אלא להצית דיון עמוק ונוקב.
נפתלי הציג ציורים בהשראת "שיר השיירים",
ואני רציתי לעמוד מול הגרמנים, להציג את
"עשרת הדיברות" – ובעיקר להדגיש בקול ברור: "לא תרצח, לא תגנוב."

בזמן התערוכה היו שני סימפוזיונים גדולים שעסקו בשואה, פרי ההדים שהתערוכה עוררה. הפגישה עם המקומיים הייתה מסע רגשי – ליבי נפתח כאשר פגשתי גרמנים שהקדישו את חייהם להנצחת השואה, למרות שבמקום זה בעבר נמנעו מללמד או לשוחח על כך.

באחד הסימפוזיונים, קם צעיר גרמני ודיבר בבוטות: "זה לא אשמתנו מה שאבותינו עשו." הייתה דממה בחדר, ואז קם כומר בשנות הארבעים לחייו, ועיניו בוערות באש מוסרית.
הוא נזף בצעיר, ואמר: "אנחנו אחראיים שזה לא יקרה שוב."
הכומר שיתף אותנו בגילוי המטלטל שלו – כיצד גילה במקרה על השואה מחבר, וכשהלך לשאול את אביו, גילה כי אביו היה נאצי. הזעזוע הזה הוביל אותו להתנדב ולשמר מחנות ריכוז, ואף לחנך מחדש את אביו נגד רעיונות הנאציזם.

סיפור נוסף ריגש אותי במיוחד – צעירה גרמניה, עיניה נוצצות מהתרגשות, סיפרה כיצד נחשפה לראשונה לסיפור השואה דרך חברתה. היא לא הצליחה לעכל את גודל הזוועה, ובאומץ לב החליטה לנסוע לישראל וללמוד על השואה באוניברסיטת תל אביב.
כששבה לגרמניה, נישאה לכומר, והשניים הקדישו את חייהם ללמד על השואה, למרות התנגדות עזה מצד משפחתה. הוריה ניתקו קשר, החרימו אותה, ואפילו את ילדיה, נכדיהם, לא רצו להכיר.

פגשתי גם מורה לאמנות, ששם לו למטרה ללמד על אנה פראנק ודרכה לפתוח בפני ילדי גרמניה את סיפורי השואה.
המורה יצר שאלון נוקב – הילדים נשאלו לשאול את המבוגרים מה עשו בתקופת המלחמה ומה היה יחסיהם ליהודים. זה עורר אנטגוניזם רב נגדו, אך הוא לא ויתר. הוא עודד את הילדים לצייר את "ליל הבדולח" – ציורים מצמררים של בתי כנסת עולים באש.
בעת ביקור בביתו, נדהמתי לגלות בית שמוקדש כולו לאנה פראנק: ציורים, רישומים, פסלים – כל פינה מספרת את הסיפור.

בסיום שלושת השבועות של התערוכה, הגיע ראש העיר של באד הרצפלד, ובמחווה מרגשת רכש ציור גדול שלי למשרדו – סמל להכרה, לתקווה ולרצון לייצר שינוי אמיתי.

14/04/2026

התערוכה שלי בגרמניה הייתה לא פשוטה. זה היה 1989 עוד לא יצאו הרבה ספרים וסרטים על השואה. התערוכה התקיימה בבאד הרצפלד מקום הולדתו של האמן נפתלי לנסברג.
הוא הוזמן לביקור בעיר מולדתו.
והציע לי שנעשה שם שתי תערוכות גדולות שלי ושלו. הוא בחר להציג תערוכה ציורים בהשראת "שיר השיירים" ואני רציתי להציג לגרמנים "עשרת הדיברות" שהדגש "לא תרצח, לא תגנוב."
לזכר יום השואה אני מספרת על התערוכה ועל שני סימפוזיונים גדולים על השואה שהיו בעקבות התערוכות שלנו.
על המפגש עם אנשים גרמנים, שהקדישו את כל חיים להנציח את השואה, במקום שלא רצו ללמד על השואה.

בסימפוזיון אחד קם צעיר אחד אמר בבוטות "שזה לא אשמתנו מה שאבותינו עשו".
ואז קם כומר בשנות ה40 לחייו ונזף בצעיר ואמר
"אנחנו אחראיים שזה לא יקרה שוב" הכומר סיפר איך במקרה חבר סיפר לו שהיה דבר כזה שואה.
הוא היה בהלם, הלך לשאול את אביו על היהודים. ואז הוא חטף את שוק חייו, כי התברר לו שאביו נאצי.
הכומר הוסיף ואמר שהוא התנדב לעבוד כמה מחנות ריכוז בלעזור לשמר את המקום. ועסק בחנוך מחדש נגד הנאציזם את אביו.
סיפור נוסף על בחורה גרמניה צעירה בחורה שהתרגשה מאד לפגוש אותנו. היא סיפרה, שפתאום שמעה מחברתה על השואה. היא הייתה בהלם ולא יכלה להאמין, לכן החליטה לנסוע לישראל וללמוד באוניברסיטה תל אביב על השואה. שחזרה לגרמניה התחתנה עם כומר ושניהם מקדישים את כל זמנם ללמד על השואה.
הוריה התנגדו מאד לנסיעתה לישראל וכל שכן שהיא מקדישה את כל זמנה ללמד על השואה. הם החרימו אותה ואת כל משפחתה ואפילו לא רצו לפגוש את ילדיה, שהם הנכדים שלהם.
סיפור נוסף על מורה לאמנות שהקדיש את כל חייו ללמד על אנה פראנק ודרך הסיפור הזה ללמד את ילדי גרמניה על השואה.
הוא גם הכין שאלון עם שאלות נוקבות, שהילדים היו צריכים לשאול את המבוגרים, מה עשו בזמן מלחמת העולם השנייה ומה היה היחס שלהם כלפי היהודים.
השאלון גרם לאנטגוניזם נגדו.
אך הוא המשיך ואמר לילדים לצייר את ליל הבדוח. (ילדים גרמניים ציירו איך בתי כנסת נשרפים) היו לי את צילומים של הציורים הרבה שנים.
הוא יצר אנדרטה ענקית בעיר של אנה פראנק. שהיינו בביקור בביתו ראינו שכל הבית היה על אנה פראנק, ציורים, רישומים, פסלים מדהים.
בסוף התערוכה שהייתה 3 שבועות ראש העיר באד הרצפלד קנה ציור גדול שלי למשרדו.
יש כאן צילום של הכבה שעשעו אלינו בעיתון גרמני

01/04/2026

למרות הימים הקשים, והריצות באזעקות, מאחלת לכם שתצליחו למצוא את השמחה בלב.

#חגפסחשמח #מרכזכוליות #עדנהטופר

09/03/2026

https://www.artfreedomsite.com/%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D

הכירו אמנים ישראלים מוכשרים החברים במיזם ארט פרידום

08/03/2026

לכבוד יום האישה, אני מעלה את הרישום שיצרתי בעיפרון על נייר של אמי דבורה אגרנוב, מתוך געגוע וזיכרון. רישום זה הוא מחווה אישית לאישה מעוררת השראה, שהייתה לא רק ציירת יוצאת דופן אלא גם אמא אהובה, תלמידה שלי ומטופלת שלי.

דבורה אגרנוב הייתה ציירת נפלאה, מקורית וייחודית, שזכתה להכרה ולהוקרה רבה כיקירת העיר פתח תקווה. יצירתה התאפיינה בסגנון אישי ובעושר צבעים יוצא דופן, והביאה לידי ביטוי את עולמה הפנימי ואת אהבתה לאמנות ולמקום מגוריה. דבורה תרמה רבות לקהילה האמנותית המקומית, הדריכה דורות של תלמידים והפכה לדמות מרכזית בחיי התרבות של פתח תקווה

23/02/2026

שוב ושוב אני רואה בעיות בעיצוב של דירות משרדים שהם לא מבינים לעומק את השגיאות אנרגטיות שהם יוצרים בחללים. ואינם מצליחים לחבר בין כל הרבדים האמנותיים, הרגשיים והאנרגטיים הקשורים לעיצוב.
הייתי השבוע בחלל מסחרי בהרצליה פיתוח, מקום יוקרתי מאד שהחוצצים שהקימו בין שולחן לשולחן לקבלת לקוחות היו בצבע שחור בצורה של כמו סכינים שלופות. (לא יכולה לצלם, כדי לא לפגוע במקום).

כאשר נכנסים לחלל הזה אי אפשר לא להיבהל.
המעצב לא הבין מה עשה!
השפיצים של הסכינים האלה זו פגיעה אנרגטית .

לשם מגיעים העובדים יום יום ועובדים במשך שעות. ובטוח שאינם מבינים למה הם עצבנים, כעוסים ובלי אנרגיה.
מקום עבודה ועוד שמקבל לקוחות חייב להיות מאד הרמוני שממלא את החלל אנרגיה חיובית ונעימה.

ציור שלי "התהוות" מסדרה "ציורים למדיטציה ויזואלית "

19/01/2026

אני מתגעגעת לצייר. מזמן לא ציירתי הייתי עסוקה בלעבור דירה ולהעביר גלריה עצומה של ציורים.
ציור מתוך הספר שפע אהבה וחוכמה - הדרך לחיים מלאים .
מעוניינים בציורים 050-353-0339