What are the opening hours?

Monday 09:00 - 20:00 Tuesday 09:00 - 20:00 Wednesday 09:00 - 20:00 Thursday 09:00 - 20:00 Friday 09:00 - 13:00 Sunday 09:00 - 20:00

הספרייה הלאומית, רחוב קפלן 1 (כניסה ראשית), Jerusalem (2026)

04/09/2026

"האמת תשחרר אותך, אך קודם היא תרגיז אותך ממש", אמרה גלוריה סטיינם, שנפטרה אתמול בגיל 92.

כוח נשי זרם בעורקיה. סטיינם נולדה באוהיו, וסבתה מצד אביה, יהודיה שהיגרה מפולין לארה"ב בתחילת המאה ה-20 הייתה פעילה בתחום זכויות הנשים והאישה הראשונה שהייתה חברה במועצת החינוך בעיר מגוריה. היא גדלה בקרוואן בו התגוררה המשפחה בגלל אופי עבודתו של אביה כסוחר עתיקות. הוריה התגרשו כשהייתה בת 10 והיא נשארה לחיות עם אימה, וחוויות ילדותה עיצבו במידה רבה את תפיסותיה ופעילותה בהמשך חייה. היא ראתה את הקשיים בהם נתקלה אימה בניסיון לקיים אותן ואת העוולות החברתיות שהקשו עליה, כך הסבירה בבגרותה. את לימודיה הגבוהים מימנה בעצמה ועל ידי מלגות.

רבים מההישגים של ייצוג נשים בעולם המערבי, זכויותיהן ומקומן סביב שולחנות קבלת ההחלטות הגיעו בזכות עבודתה ועבודת חברותיה במחצית השנייה של המאה ה-20. היא החלה את הקריירה שלה כעיתונאית ובהמשך הפכה לפעילה החברתית הפמיניסטית, שנאבקה על זכויותיה וזכויות חברותיה הנשים.

“כל הנשים שפנפנות במידה זו או אחרת" היא הסיקה, אחרי שלצורך מחקר הפכה בעצמה לשפנפנת פלייבוי לזמן מה, והתייחסה למבנים החברתיים שמחפיצים נשים ומקטינים אותן לאובייקטים של תשוקה ותו לא. הסיפור שלה על חוויותיה במועדון פלייבוי ניו יורקי בשנות ה־60 התפרסם במגזין show תחת השם "סיפורה של שפנפנה" ושולב גם בספרה "מעשים מחרידים ומרד יומיומי" ואף עובד בהמשך לסרט.

ב-1960 היא הפכה לאישה הראשונה שכתבה במגזין הסאטירי Help!. ב-1969 פורסם מאמר שלה בשם "אחרי הכוח השחור, שחרור האישה" שמיצב אותה כמנהיגה פמיניסטית. היא פנתה בו לגברים והסבירה מדוע הם לא צריכים לפחד מתנועת הנשים. בשנות ה-70 הייתה בין מייסדות המגזין הפמיניסטי בשם "Ms." שיצא לאור במשך עשרות שנים. המהדורה הראשונה של 3000 אלף עותקים נמכרה כולה תוך 8 ימים ו-20 אלף מכתבים נשלחו למערכת בעקבותיה.

לאורך השנים, היאזכתה באינספור פרסים והערכה ציבורית על פועלה: החל מכניסתה להיכל התהילה הלאומי לנשים, המשך פרס ארגון הסופרים של האומות המאוחדות וכלה במדליית החירות הנשיאותית.

"אם לגברים היה מחזור חודשי הם היו מתפארים בכמות ובמשך הזמן שזה נמשך אצלם" היא כתבה במגזין קוסמופוליטן ב-1978 היא תיארה בו מציאות דמיונית בה גברים מקבלים וסת והופכים אותה למקור לכבוד ולא לבושה כפי שהיא אצל נשים. אבל סטיינם הייתה הרבה יותר באישה שנונה ועוקצנית, ידעה לרתום גברים, ואת כולם בעצם, למען שוויון נשים ולמען זכויות אדם.

בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבה מאת מרילין בק לעיתון דבר שפורסמה ב־11 בפברואר 1985. מתוך אתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

***
בתמונה: גלוריה סטיינם, 1975.

03/09/2026

מותו של בעלה הפך אותה לאחת הכותבות החשובות ביותר בהיסטוריה היהודית. רוב הנשים היהודיות לא זכו להשכלה תורנית רחבה לאורך ההיסטוריה, אבל גליקל מהמלין הייתה עשויה מחומר אחר.

גליקל נולדה לאחר מלחמת 30 השנים, בזמן שלואי ה־14 שלט בצרפת, ויהודים נזקקו לרישיון מיוחד כדי להתגורר בערים. היא הטלטלה כבר מגיל צעיר בין מלחמות וגירוש היהודים מהמבורג, ולמדה על בשרה את השיעור החשוב ביותר להישרדותם של יהודים באירופה - בכל פעם ששליט עלה לגדולה, גורל היהודים היה תלוי ברצונו הטוב ובעיקר באינטרסים הכלכליים שלו.

בגיל 12 היא אורסה לחיים המלין, מה שנחשב נפוץ ורגיל למדי במשפחות אמידות בגרמניה, ובגיל 14 היא נישאה לו באופן רשמי ועברה להתגורר עם משפחת בעלה. שררה בניהם אהבה ואף אמון עמוק, משום שמהר מאוד היא לא הסתפקה בלידת 14 ילדים שכמעט כולם הגיעו לגיל בגרות, אלא גם נכנסה כשותפה בעסק של בעלה. הם סחרו בפנינים, זהב ובדים יוקרתיים, ואף עסקו במתן הלוואות וחרשו את הירידים שבאיזורם. ההשפעה הכלכלית של בני המשפחה הייתה גדולה כל כך עד שאפילו משפחת הנסיכות המקומית נכחה בטקס החתונה של בתה הבכורה.

אבל כאשר חיים נפצע ונפטר, האור בחייה של גליקל נכבה ביחד איתו. היא מצאה את עצמה לבדה, אלמנה בשנות הארבעים לחייה, אישה העומדת בראש רשת עסקית שלמה, שצריכה לחתן עוד שמונה ילדים קטנים התלויים בה כלכלית.

והיא לא התכוונה לוותר. היא מינפה את העסקים שלה בהצלחה, והבטיחה את העתיד של ילדיה. אבל הלילות שלה היו קרים ובודדים ממה שהעלתה על דעתה. ואז היא החליטה לעשות מעשה כמעט רדיקלי במושגי המאה ה־17. היא מתחילה לכתוב. לא ספרות תורנית או עסקית, אלא מרשה לעצמה לכתוב את הסיפור שלה. את הסיפור חייה בו היא הגיבורה הראשית.

"ילדי היקרים, אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא ידעו את משפחתם, לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים".

["זכרונות גליקל", בתרגום אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', מתוך פרויקט בן יהודה]

היא מעלה על הכתב את זכרונותיה, מילדותה, זכרונות של גירוש ומלחמה, אהבה וצחוק של ילדים, היא מספרת על פוליטיקה וכסף, ועל חיי היומיום של נשים אשכנזיות בגרמניה. הכל נכתב ביידיש צחה, משובצת ברפרנסיים תורניים.

ואוי, זיסער טאַטע [אוי אבאל'ה המתוק], לגברת גליקל מהמלין לא היו פילטרים והיא לא שמרה בבטן.

המטרה של כתיבת הזכרונות שלה הייתה ממוקדת מאוד, היא תיעדה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמתנה לילדיה, ותיבלה את כתיבתה בעצות עסקיות לצד אמירות רוחניות ודתיות שמעודדות אותם לשמור על חוקי התורה והיהדות.

מבלי שגליקל ידעה, היא כתבה את אחת היצירות היהודיות החשובות ביותר של המאה ה-17: הספר הראשון שכתבה אישה יהודיה. ליצירה שכתבה חשיבות היסטורית עצומה, היא משמרת עדות היסטורית על תקופה מלאת תהפוכות וסערות, כמו ההתרגשות וההתפכחות ממשיחיותו של שבתאי צבי, עלילות הדם, מגפת הדבר ומלחמות לואי ה־14.

אף יותר מכך, כתיבתה מאפשרת חלון לחייהן של נשים יהודיות, תחום שלרוב יש בו מחסור עצום. דרכה למדנו על מערכות היחסים בין נשים למשרתות שלהן, איך חתונות תוכננו בקפדנות כדי שלא יחשבו מנקרות עיניים בעיני הגויים, ואפילו על מעשים שביומיום, כמו כוכבים נופלים שראו נשים שכיבסו בגדים על גדות הנהר.

כתב היד המקורי של גליקל לא שרד, אבל בני משפחתה היו נאמנים לצוואה הרוחנית שלה, העתיקו את כתב היד ושימרו אותו עד שהגיע לידי החוקר דוד קאופמן שחשף אותו לציבור. אבל כדי שכתב היד יהפוך לנחלת הכלל ולא למושא מחקר איזוטרי הוא היה צריך לחכות לבואה של אישה נוספת, ברטה פפנהיים, קרובת משפחה מרוחקת של גליקל.

פפנהיים הייתה יהודייה אוסטרית, סופרת מתרגמת ואקטביסטית פמיניסטית, שעמדה בראש איגוד הנשים היהודיות, ובין היתר נחקרה משום שזלזלה בהיטלר. היא אפילו מוזכרת בכתביו של זיגמונד פרויד. פפנהיים היא זו שלקחה את כתביה של גליקל, תרגמה אותם ועיבדה אותם ליצירה מוכרת ונפוצה. לפי השקפת עולמה של פפנהיים, זו הייתה הוכחה לכך שכאשר ניתנו לנשים ההזדמנויות הראויות - הן היו מסוגלות לשגשג בדיוק כמו עמיתיהן הגברים.

למרות שלאורך ההיסטוריה קולן של הנשים היהודיות כמעט לא נשמע, השתמרו בידינו עדויות, מכתבים, ספרים ואוספי זכרונות כדוגמת כתב היד של גליקל מהמלין.

***
ביום רביעי, ה' בתשרי, 16 בספטמבר יוצגו חלק מהכתבים המרגשים הללו כחלק מאירוע "שערי ליבך", ערב המוקדש לשלל שיחות, סדנאות, הרצאות, סיורים והתנסויות, לקראת השנה החדשה, שיאירו את עושר פניה של תפילת הנשים.

בסיומו נתאסף לאירוע נעילה במליאה: צופית גרנט רנד בשיחה אינטימית עם רות בנאי ובליווי מוזיקלי של מעין ליניק.

בהשתתפות: צופית גרנט רנד \\ רות בנאי \\ שרון רוטר \\ איריס חיים \\ ד"ר עליזה לביא \\ עולש גולדברג \\ מעין ליניק \\ הרבנית הדסה פרומן \\ הרבנית מלכה פיוטרקובסקי \\ חנה כהן אלורו \\ אביגיל אנטמן

קישור לרכישת כרטיסים ולתוכנית המלאה תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.
***
בתמונה, ברטה פפנהיים לבושה בבגדים תקופתיים של המאה ה-17, כגליקל מהמלין, באיורו של לאופולד (לייב) פיליכובסקי.

03/09/2026

על מצבתה הסכימה פרופ' נחמה ליבוביץ שייכתב תואר אחד בלבד: מורה. ואכן, תלמידיה טוענים שהיא הייתה המורות הגדולות ביותר שקמו לנו. ליבוביץ העמידה דורות של תלמידים שהתאהבו בלימוד התנ"ך בזכותה, באוניברסיטאות המובילות בישראל ובישיבות חרדיות. מעריציה הרבים סיפרו עליה שהיא מורה בחסד, כריזמטית ומצחיקה אך גם קשה וקפדנית ביותר, שהקדישה להוראת התנ"ך את חייה עד ימיה האחרונים.

ליבוביץ לימדה מקרית שמונה ועד אילת, בקיבוצים ובמושבים דתיים, בבית הנשיא ובבתי כנסת ובישיבות. היא לימדה דתיים וחילונים, אזרחים וחיילים, צעירים ומבוגרים, ותיקים ועולים חדשים, גברים ונשים וקהל מעורב. הכל למען אהבת התנ"ך וקידוש הידע. מלבד אהבת המקרא, היא פיתחה בתלמידיה ותלמידותיה יכולת חשיבה אנליטית וציידה אותם בכלי לימוד לחיים.

גולת הכותרת של פעילותה היו "גיליונות לפרשת השבוע", שאותם הוציאה מדי שבוע במשך 30 שנה, החל מ-1942. בגיליונות אלה, הייתה כותבת רעיונות על פרשת השבוע ובעיקר מציגה שאלות לעיון ולהעמקה, שהיו מבוססות על עיון מדוקדק בכתבי הפרשנים המסורתיים. את הגיליונות היתה שולחת בעצמה למאות מנויים קבועים.

היא לא זכתה לילדים משלה, אולם היו לה תלמידים ותלמידות רבים, גם כאלו שנהו אחריה עשרות בשנים. ולמרות זאת אמרה נחמה פעם שהייתה מוותרת על כל עשייתה אם הייתה זוכה לילד.

היא לימדה באוניברסיטאות ובבתי מדרש למורים, ובשלב מסוים הבינו גם הישיבות שיש כאן מורה יוצאת דופן שאסור להם להחמיץ. היא לימדה תלמידים ממרכז הרב בביתה, ובני ישיבות לא מעטים השתתפו בשיעוריה.

לליבוביץ היתה אישיות פורצת גבולות, שמימשה את יכולותיה והגיעה להישגים יוצאים מן הכלל. היא עודדה את תלמידותיה להוסיף וללמוד ולהתפתח, ולרכוש השכלה גבוהה בכל מקצועות הקודש.

כאשר רב אחד רמז שאם יש נשים שיושבות בכיתה, עליהן לשבת מאחורי מחיצה, ליבוביץ הסכימה באומרה: "אין בעיה, אך גם אני אעמוד מאחורי המחיצה". הנושא נשכח מיד.

כשהיתה בת 51 הוענק לה פרס ישראל בחינוך, הרבה לפני שזכה בו אחיה הבכור. חודשים אחדים לפני שמלאו לה 92, נפטרה נחמה ליבוביץ. במותה לא היה מי שישב עליה "שבעה" ויאמר קדיש.

ללוויתה נהרו אלפים, נציגים של ארבעה דורות תלמידים ותלמידות, ראשי ישיבות ופרופסורים, מורים ומורות ואנשי חינוך ובעיקר עמך. בסופו של דבר את הקדיש אחריה אמר אחיינה, אך אליו הצטרפו מאות אומרי קדיש שהרגישו כבניה.

היום הוא יום הולדתה ה-121 של נחמה ליבוביץ, שארכיונה שמור בספרייה הלאומית.
***
בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבתה על עפרה לקס במוסף "אתנחתא" של עיתון בשבע מיום 30 במרץ 2017, בטורו של יאיר שלג ב"הארץ" מיום 30 בדצמבר 2005 ובסקירתו של נריה גוטל "בהארץ", מיום 14 בינואר 2009, אודות "נחמה: סיפור חייה של נחמה ליבוביץ" מאת חיותה דויטש. הוצאת ידיעות ספרים.

02/09/2026

ב-1945 עמד ויקטור פרנקל מול מה שנותר מחייו: אחרי ששרד את מחנות הריכוז הוא איבד את אהובתו, את העובר שנשאה ברחמה, את מעמדו המקצועי ואת כתב היד של ספרו. עכשיו הוא נאלץ להתחיל מחדש.

אבל האם אפשר בכלל לעשות דבר כזה? האם אפשר לשרוד את התופת ולקום ממנה חזק יותר?

"האדם מחפש משמעות", או בשמו המלא: "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם", הוא התשובה של פרנקל לשאלות הללו. התשובה הזו הדהדה גם בראשם וראשן של ישראלים וישראליות שחיפשו מזור, נחמה, וכן - גם משמעות לחייהם לאחר שבעה באוקטובר.

איך מגיע ספר שיצא לפני כמעט 80 שנה באוסטריה לרשימות רבי המכר של ישראל, שנת 2024? אולי סיפור חייו של פרנקל יכול להסביר מדוע דווקא הספר שכתב מהווה תשובה לרבים כל כך:

ויקטור אמיל פרנקל נולד בווינה הגנדרנית והמשכילה של תחילת המאה העשרים. כבר בגיל שלוש או ארבע הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות רופא ולטפל בבני אדם, ולא עברו שנים מעטות בטרם החליט שרפואת הגוף אינה מספיקה והוא רוצה להתמקד דווקא ברפואת הנפש – פסיכיאטריה.

פרנקל נחל הצלחה מסחררת, ובמהירות. הוא עדיין לא היה בן עשרים כשפרסם את מאמרו הראשון ובקושי מלאו לו 25 כשקיבל את הדוקטורט הראשון שלו. הוא היה מוכשר וחרוץ, מלא רעיונות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר בנפש האדם.

אם עולה מן התיאור תמונה של נער ואדם צעיר רציני עד אימה, שקוע רובו ככולו בין ספרים עבי כרס ומנותק מן העולם – הרי שזו תמונה רחוקה מאד מדמותו מלאת החיים והאהבה של פרנקל הצעיר. הרצאותיו היו מבוקשות כל כך לא רק בשל רעיונותיו ומחקריו שקנו להם שם, אלא גם בגלל שהוא ידע לדבר בגובה העיניים ותיבל את המידע היבש בהומור עדין.

כשהנאצים סיפחו את אוסטריה, פרנקל, שהיה תומך נלהב של התנועה הציונית האוסטרית, נדרש "להוריד פרופיל". הוא כבר לא היה יכול להתהדר בתואר "דוקטור", שנשלל מרופאים יהודים, ונאלץ לסגור את הקליניקה הפרטית שפתח פחות משנה קודם לכן.

בשנת 1940, כשהוא בן 35, הוא מונה לתפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. למרות שסיכן בכך את חייו – הוא סיפק לחולים אבחנות פסיכיאטריות כוזבות על מנת למנוע מהנאצים הוצאה להורג או כליאה של חולי נפש. בדיוק אז, כשהעתיד היה ענן שחור מאיים – הוא פגש בבית החולים את האחות טילי גרוסר, והתאהב עמוקות. הם התחתנו באותה שנה, והיו הזוג היהודי האחרון שהורשה להתחתן רשמית בווינה שבשליטת הנאצים. בספטמבר 1942 הוא נלקח, יחד עם טילי, הוריו ושאר בני משפחתם לגטו של "המיוחסים" – טֶרֶזְיֶינְשְטָט.

מה עזר לפרנקל להתמודד עם מה שחיכה לו במחנות ההשמדה? מה עשה כשאביו גסס בגטו? מי הם הארי ומאריון, להם הקדיש את אחד מספריו? ומה היה ההסבר שלו לאלה ששרדו את התופת במחנות ובנו לעצמם חיים לאחר מכן?

היום הוא יום פטירתו של פרנקל, ואנחנו חולקים איתכם את סיפורו בקישור שבתגובה הראשונה.

***
בתמונה: ויקטור פרנקל עם אשתו השניה, אלינור

01/09/2026

שמעתם על המנהלת שהרימה ילדה אומללה מצמותיה והעיפה אותה מעבר לחצר בית הספר?

יודעים מה היו ה"בטיחים" או מה היה בית הספר הראשון לקוסמים בספרות המודרנית?

לכבוד יום חגם של ההורים, הרי הוא יום פתיחת שנת הלימודים, הכנו לכם חידון דווקא על בתי הספר שלא פגשתם במציאות מעולם, אלה שהלכנו אליהם אינספור פעמים בדמיון - בתי הספר מהספרים.

בואו לנסות את כוחכם וכוחכן בחידון המאתגר שמחכה בתגובה הראשונה - ושתפו אותנו בתגובות איזה ציון קיבלתם!

01/09/2026

אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר | עַל הַקִּיר תְּמוּנָה | וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ | אֶת הָאֲדָמָה | וּבָרֶקַע, הַבְּרוֹשִׁים | שֶׁמֵּי שָׁרָב חִוְּרִים | הָאִיכָּר יַצְמִיחַ לָנוּ לֶחֶם | שֶׁנִּהְיֶה גְּדוֹלִים.

וְהַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת:
"עוֹד מְעַט כְּבָר סְתָו".
בְּשִׁיעוּר מוֹלֶדֶת
הִיא מַרְאֶה חָצָב.
הַיּוֹרֶה יָבוֹא עַכְשָׁיו
שֶׁפַע טיפותיו
כְּוִילוֹן שָׁקוּף עַל פְּנֵי הָעֵמֶק
הַפּוֹרֵשׁ שדותיו.

כָּךְ זֶה הָיָה, פַּשְׁטוּת רַכָּה
זֶה הִצְטַייֵּר בילדותנו
שֶׁהָייְתָה יָפָה.

וְכָךְ בדמיוננו הִתְרַבּוּ פלאות
הַפַּטִּישִׁים נַגֵּנּוּ
מֵחְרֶשׁוֹת רנות
יֵשׁ יוגבים וְיֵשׁ כורמים
אֶרֶץ שֶׁל רוֹעִים -
כָּךְ זֶה הִצְטַייֵּר בילדותנו
שֶׁהָייְתָה יָפָה.

כשפימה שמוקלר עלה ארצה מפולין הוא היה בן 17. שנה לאחר מכן, הוא כבר נבחן ללהקה הצבאית הגדולה בישראל, עם שיר משלו, בפולנית. הצעיר הממושקף והנבוך, שבקושי ידע עברית, ניגן מנגינה יפה כל-כך ועצובה כל-כך על הגיטרה, בליווי מילים שאף אחד מהצברים הצהליים לא הבין. את השיר הוא הלחין למילותיו של חבר מפולין, והוא עסק בגעגועים לישראל הלא מוכרת. הבוחנים היו חלוקים: מצד אחד הוא נראה עלה נידף, שלא קורץ מהחומר הכריזמטי של אנשי הלהקה. מצד שני השיר היה כל כך יפה, למרות מילותיו הזרות, והביצוע של שמיר היה צלול ובטוח. הם התלבטו.

אבל למזלו הוא היה טנור, כמו שלום חנוך, שבדיוק השתחרר מהלהקה, ובנוסף הוא זכה לרוח גבית מהכוכבת הגדולה של להקת הנח"ל, מירי אלוני, שראתה את הצחקוקים והמבטים כשנכנס לאודישן, ובצאתו הבטיחה לו שהיא תדאג שהוא יהיה חלק מהלהקה.

הבטיחה וקיימה.

פימה שמוקלר הפך לאפרים שמיר מלהקת הנח"ל, ומיד לאחר מכן לאפרים שמיר מ"הלהקה המוזרה הזאת עם השירים המצחיקים שפשנל החתים", או כמו שאתם מכירים אותה כיום – "כוורת".

ומה קרה לשיר היפה שניגן באודישן ללהקת הנח"ל? שמיר ניגן אותו לחברים ובזמן חזרות ונסיעות של כוורת. רק בשנת 1974, לקראת צאתו של האלבום השלישי של כוורת, "צפוף באוזן", הצליח שמיר לעברת את השיר שכתב כנער בפולין. יותר מכך, מילות הגירסה העברית ננטעו במנגינה כמו עצי אקליפטוס, שתו ממנה כל טיפת זרות נוכרית וצמחו להיות טקסט ישראלי נוסטלגי ונוגע ללב. יחד עם המנגינה היפה, השיר, שאתם מכירים היום כ"שיעור מולדת", הוא חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, ואנחננו אוהבים לחזור אליו כששנת לימודים חדשה בפתח.

איך זה קרה? איך שיר פולני הפך לקלאסיקה ישראלית?

מנחם זילברמן הציע לשמיר להיפגש עם כותב צעיר בשם עלי מוהר. שמיר ומוהר נפגשו, ולאחר שסיפר לו על מה נכתב השיר הפולני, ניגש מוהר לכתוב גירסה משלו לשיר.

מוהר למד בבית החינוך על שם א.ד. גורדון שהיה אז ברחוב לסל 7, בצפון הישן של תל אביב. היה זה מוסד חינוכי ברוח תנועת העבודה, עם יום לימודים ארוך, שיעורי מוסיקה, טיולים ברחבי הארץ, משק חקלאי קטן ואוירה מיוחדת מאד. בבית החינוך הזה צמחו יוצרים, אנשי רוח ומנהיגים כמו יצחק רבין, דניאל ברנבוים, ירון לונדון, אריק אינשטיין, אורלי קסטל-בלום ותלמה אליגון-רוז, וגם מולי שפירא, שזכר היטב את התמונה המסוימת שנכנסה לשיר. הוא סיפר לחוקר הזמר העברי עפר גביש שבבית חינוך היה חדר אוכל, שם אכלו התלמידים במהלך היום, ושם התקיימו קבלות שבת ואירועי שירה בציבור, באותו חדר אוכל היה פסנתר ומעליו היתה תלויה התמונה הזו.

"לכל כיתה היה שולחן קבוע" סיפר מולי שפירא, "והכיתה של עלי מוהר ישבה קרוב מאד לתמונה הזו, וכך היא נכנסה לשיר". מוהר עצמו סיפר שהיה מימד אירוני, מחאתי, במילים, שהביטוי שלו מגיע בסוף השיר, אז הוא מספר לנו שכל המראות והזכרונות הנפלאים עליהם כתב היו, אולי, מיראז': "כך זה הצטייר בילדותנו", כתב, "שהייתה יפה". האמנם? או שמא אותה ארץ מופלאה כבר לא הייתה קיימת? תהה מוהר בינו לבינו.

השיר נכנס כאמור ל"צפוף באוזן" והפך עם השנים לקלאסיקה ישראלית

היום אנחנו מפקידים ומפקידות ילדים וילדות בבית הספר. אנחנו מתרגשים וחוששות, מאחלים ומאחלות להם לימודים פוריים, מהנים ופרודוקטיביים, שיכינו אותם לחיים ויספקו להם גם שאר רוח, בעיקר רוצים שאותה תחושה מתוקה עצובה שאופפת את "שיעור מולדת" תצטייר בדמיונם של הילדים שלנו, ושגם הם יסתכלו על ילדותם באותו אופן.

אגב, מוהר אחראי לגם למילותיו של "כל עוד", שיר הכניסה לבית הספר שהלחין ושר יוני רכטר, ושהפך להמנון הלא רשמי של 1 בספטמבר.

ספרו לנו בתגובות מה האיחולים שלכם ושלכן לכל הילדים והילדות שיחבשו את ספסלי בית הספר בפעם הראשונה היום, וגם לאלו שחוזרים לעוד שנה של השכלה.

****
בתמונה: עמר מזרחי המתוקה מכיתת מורן, 1993. מתוך ארכיון בית השיטה. הדיגיטציה של הארכיון היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

31/08/2026

"זה נראה בעיניי נכון לחיות עם המתים. אני לא מתגעגע למישהו שמת. אני מרגיש כאילו אני מכניס אותו אליי פנימה ומשם הוא לא זז יותר, הוא אצלי". שלום חנוך, הנער מקיבוץ משמרות שכבר בגיל 14 הלחין את "אגדת דשא", יחגוג מחר 80, והפך לאגדת רוק. גם בגיל גבורות, כשחלק משותפיו המוזיקליים ובני דורו כבר לא איתנו, הוא עדיין מופיע, עדיין רלוונטי וממלא במות, כשהשירים שכתב לו ולאחרים ממלאים רפרטואר גדוש ואהוב.

"זה התחיל עם אבא שלי" מספר חנוך, על אביו שנפטר בגיל 54 בלבד, "לאחר מכן מאיר אריאל. וגם אריק [איינשטיין] הוא מסוג האנשים שהכי קרובים אליי, שהם בפנים, לא בחוץ כדי שאתגעגע אליהם. כלומר, הם עוברים בי המון פעמים וכבר חלק מהחיים שלי, מהות שאני הולך איתה".

שלום חנוך נולד ב־1946 בקיבוץ משמרות, קיבוץ ממנו צמחו גם מאיר אריאל וחנן יובל. הוריו של חנוך היו ממייסדי הקיבוץ והוא גדל בבית מוזיקלי. כשנשאל על היצירה שהכי השפיעה עליו התברר שלא מדובר כלל בשיר או בפזמון, אלא ביצירה הקלאסית "שחרזאדה" של רימסקי־קורסקוב המבוססת על סיפורי אלף לילה ולילה. "שמעתי אותה בגיל קטן, סביב שלוש או ארבע, ולאחר מכן זימזמתי את כל המלודיות. אני זוכר את המוזיקה שלי מתחילה בדיוק שם. פתאום הבנתי שמוזיקה מדברת אליי, נמצאת בי, טובה לי."

חלילית ומנדולינה היו כלי הנגינה הראשונים שלו, בטרם קיבל את הגיטרה הראשונה בגיל 12 והתחיל לכתוב ולהלחין. בגיל 16 כבר כתב את "לילה", שנוצר בשלמותו, מילים ולחן, בערב אחד. ממרחק הזמן הוא מודה" "זה שיר יפה, אין מה לעשות. הוא יצא לי כשישבתי על הרצפה בקיבוץ, בצריף בחדר שלי. ציירתי אז בשמן על הקיר. הייתה מראה ממול, ואני ישבתי עם הגיטרה ודרך המראה ראיתי את הציור, גגות תל אביביים, ירח זורח. ניגנתי ואז הראש ישר הלך אל המילים. מהקיבוץ, לתמונה התל־אביבית וחזרה. כדי שהמנגינה שעלתה בראש תישאר, כתבתי ישר את המילים".

בגיל 16 הוא פנה ללמוד תיאטרון ב"בית צבי", אבל מוזיקה הוא אף פעם לא למד באופן מסודר. "אני לא יודע את התווים והחוקים" ענה, כששאלו אותו למה הוא לא מלמד. "אבל למי שקשה ללמוד, שייצור. זה פחות או יותר דיל טוב".

לאחר שירות בלהקת הנח"ל הוא חבר לאריק איינשטיין ויחד הם הוציאו אלבומים ששינו את המוזיקה הישראלית. בתחילת שנות ה־70 ניסה לפתח קריירה בחו"ל וגר תקופה באנגליה אבל חזר לבסוף ארצה , חבר לאריאל זילבר, מאיר ישראל, יהודה עדר ואיתן גדרון ויחד הקימו את להקת "תמוז". בשנות השמונים הרוק הסוער, הבועט והנושך שלו מילא את פארק הירקון, ועוד לפני שחגג 40 שנה קראו לו מעל דפי העיתון "היוצר החשוב ביותר ברוק הישראלי".

האם הוא מעודכן בכל מה שקורה היום? "כל הדברים האלה, הפייסבוק והאינסטגרם, עוד כשהם התחילו, הזכירו לי את לוח המודעות בקיבוץ. היה חדר אוכל והיית בא בערב לאכול ואתה נכנס ויש לוח מודעות. אז רחל שואלת אם מישהו מצא כלב, ובחור אחר שואל מה קורה עם התורנות שלו. אני נחשף אולי בעל כורחי מתוך החיים שלי כאומן. בשירים פה בשיחה. אבל זאת חשיפה מבוקרת איכשהו. דרך הרשתות החברתיות אני מכלה את יצר החשיפה של אנשים, זה מעניין".
"הבמה נשארת בית עבורי" הוא אמר כששאלו אותו עד מתי יופיע, "אז ככל שאפשר, אם אפשר".

מזל טוב ענקי לאחד והיחיד, שלום חנוך. לעוד המון שנים של יצירה, בריאות ושמחה.
ספרו לנו – איזה שיר או שיתוף פעולה שיצר אהובים עליכם ועליכן במיוחד?

תמונה: שלום חנוך, 1982. צילום: בועז לניר. התצלום מארכיון אוסף תצלומים - בועז לניר, זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין פרויקט 'שימור לדורות' בניהול בית יגאל אלון, מחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד, משרד המורשת וכחלק ממיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י) המנוהל בספרייה הלאומית של ישראל.

בכתיבה נעזרנו בכתבתו של יואב קוטנר "בתוך עמו, בתוך עצמו" בידיעות אחרונות, מה־21 ביוני 1985, בכתבה מצולמת בהשתתפות חנוך בערוץ 2 משנת 2000 ובכתבה "שלום חם" של רז שכניק בידיעות אחרונות מה־16 במאי 2021.

31/08/2026

המדענית המבריקה ופורצת הדרך, פרופ' עדה יונת, הלכה לעולמה. רק שלוש נשים זכו לפניה בפרס נובל בכימיה. כשזכתה, ב-2009, היא היתה האישה הראשונה שקיבלה את התואר הנחשק ב-45 שנה האחרונות והאישה הישראלית הראשונה שזכתה בפרס.

פרופ' יונת הייתה החלוצה והמובילה בעולם בחקר המבנה והתפקוד של הריבוזום, האברון המייצר את החלבונים בת,א וזכתה בפרס נובל בכימיה על פענוח המבנה שלו. את הפרס קיבלה במשותף עם עמיתיה המדענים תומס סטייץ' וונקטראמאן ראמקרישנן.

יונת נולדה ב-1939 למשפחה ירושלמית קשת יום, שחלקה דירה קטנה עם משפחות נוספות. אביה נפטר כשהייתה בת 11 בלבד, והיא החלה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה - בניקיון, שמירה על ילדים ושיעורים פרטיים.

מגיל צעיר מאוד היא הייתה ילדה סקרנית וניסתה להבין את העולם סביבה, בין השאר באמצעות ניסויים ומדידות של דברים. למרות המצב הכלכלי המאתגר של משפחתה, החינוך וההשכלה של יונת עמדו בראש סדר העדיפויות, והיא נשלחה לבתי ספר יוקרתיים ויקרים, ומשם הישר לאוניברסיטה.

ב-1970 התקבלה כחוקרת במחלקה לכימיה במכון ויצמן וייסדה את המעבדה לקריסטלוגרפיה של חומרים ביולוגיים, שהייתה אז היחידה מסוגה בישראל. את המחקר ניהלה ממשרד זעיר, שלא היה אלא חדר שירותים שהכיור שלו הוסב לשולחן כתיבה והאסלה – לכיסא. שם גם נולדה תוכניתה השאפתנית: "כשמדענים בכירים שמעו על התוכנית שלי לקבוע את מבנה הריבוזום, הם הגיבו בעוקצנות ובחוסר אמון. הפכתי להיות החולמת, שוטת הכפר שהולכת בעקבות פנטזיות", כתבה יונת בביוגרפיה שלה באתר פרס נובל.

פרופ' יונת הלכה היום לעולמה והיא בת 87. נודה לה לעד על תרומתה העצומה לאנושות.

בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבה של מכון דוידסון "החוקרת שפענחה את סוד החיים", שכתב איתו נבו.

***
בתמונה: פרופ' עדה יונת במהלך עבודתה. צילום: מיקי קורן, מכון וייצמן למדע (מתוך ויקיפדיה)

31/08/2026

המשפט שאלי גורנשטיין - שהיום יום הולדתו - שומע הכי הרבה הוא "גדלתי עליך". כולם מזהים את קול הבס המהדהד שלו: "פיתחתי על זה תיאוריה שקול יותר חזק ממראה, כי הוא נחרת במוח. המראה משתנה, אבל יש לי טביעת קול מובחנת וזו ממש תעודת זהות".

למרות זאת, רק מעטים יודעים שהוא המדבב של אחת הדמויות המצוטטות ביותר ברחוב סומסום: המפלץ הקטן והצווחן שכל כך רוצה "להיות שם!" קולו שם דק ומצווח, בניגוד גמור לקול העמוק והעשיר של גורנשטיין בתפקידיו האחרים, שפשוט אי אפשר לזהות שם את חותמת קולו המפורסמת.

בקריירה העשירה שלו השתמש גורנשטיין בקולו הנפלא כפלסטלינה. הוא גילם את גדולי הנבלים של סרטי האנימציה של דיסני, כמו סקאר הרשע ב"מלך אריות", ג'פאר הנכלולי ב"אלאדין", וגם דמויות חביבות כמו סבסטיאן, הסרטן המודאג מ"בת הים הקטנה" ולומייר השרמנטי מ"היפה והחיה". בזכות כשרון הדיבוב הפנומנלי של גורנשטיין הקול שלו צרוב במוחם של דורות של ילדים.

"בשנות ה־90 היתה התקופה של סרטי דיסני, ועשיתי את התפקידים הכי שווים, אחד יותר טוב מהשני", סיפר גורנשטיין בריאיון ל"ישראל היום". גורנשטיין נאלץ לעשות אודישנים לכל תפקיד דיבור שעשה: "דיסני לא ידעו שכבר דיבבתי אצלם והם בחרו בי בכל פעם מחדש".

אבל גורנשטיין הוא הרבה יותר ממדבב – שילוב של קול חזק ומרשים, תזמון קומי וכשרון משחק דרמטי הפכו אותו לשחקן וזמר שיכול לעשות כמעט הכל.

"הבמה נותנת כוח, נותנת חמצן. לא עושים את זה בלי שאוהבים את זה" הוא אומר. הוא החל להופיע כבר בשירותו הצבאי כחייל בצוות הווי של חטיבת הצנחנים ובלהקת פיקוד מרכז לצד עוזי חיטמן, אסתר חיות (שאחר כך גדלה להיות נשיאת בית המשפט העליון) ואחרים. מאז ועד היום הוא על הבמה - אם בשירה או במשחק, הוא הספיק גם לשיר באופרה ואפילו להוציא אלבום מוזיקלי משל עצמו.

הפריצה הגדולה של גורנשטיין התרחשה כשנבחר להשתתף בסרט "הלהקה". הוא היה בן 25. כבוגר להקה צבאית הוא הכיר היטב את ההווי של מאחורי הקלעים בלהקה. אחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט היא הסצנה בה גורנשטיין, ששיחק את זמי, חלק מצוות התמיכה הטכני של הלהקה, דמות שולית ושקטה, מצליח להפוך את גורל "הלהקה" על פניה. לאחר שפורקה בשל מרד של חברי הלהקה, הוא שופך על עצמו לבֶּן: "אני זוכר את עצמי הולך לשדרת העצים שם בצריפין ומחפש מילים 'האגו הנפוח שלך'... אבל העניין העיקרי היה להיכנס ל'מוד', למצברוח הזה, איזה מן זעם כזה שמתפוצץ ואתה צריך להביא את כולך... אחר כך, כשנהייתי שחקן, הבנתי – עשיתי שם משהו בלי להבין, משהו שנגע בלבבות של אנשים". עד היום אנשים בהופעות או סתם ברחוב שואלים אותו "מה עם הלבֶּן?"

זה לא צירוף מקרים שהסצנה הזו נראית כל כך אמיתית. אבי נשר, התסריטאי והבמאי, עשה תחקיר רציני ומקיף לסרט שהתחיל כקומדיה פרועה ואנרכיסטית. אבל לאורך יצירת הסרט נטש נשר את הקו הזה והסרט הפך לדרמה קומית שנתנה מקום ועומק לדמויות שבתוכה: "הרצון שלי היה להביא שחקנים שהם לא 'תוכים' אלא יוצרים. שיהיו שותפים ליצירה ולעיצוב הדמות בצורה אקטיבית. בעיני, התסריט מהווה נקודת יציאה. אני אף פעם לא מצלם את התסריט שנכתב והוא משתנה במהלך החזרות, ולכן אני מאמין גדול בתהליך עבודה משותף עם השחקנים". סיפר.

"לא ידעתי מראש שאעשה זאת", אמר גורנשטיין על סצנת הלבן המפורסמת. "באותו יום צילום אבי ניגש אלי ואמר שהתפקיד שלי עכשיו יהיה להציל את הלהקה, שזה צריך לקרות עם לבן ושיש לי רק טייק אחד, מכיוון שאין בגדים להחלפה עבורי...ואז זה קרה ושפכתי על עצמי לבן. כולם היו בשוק ואז התפקעו מצחוק. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות, אפילו לא אני".

מזל טוב אלי! ותודה גדולה על כל הקולות, התפקידים והאושר שהסבת לכולם. אחלו יום הולדת שמח לגורנשטיין וספרו לנו בתגובות איזה מתפקידיו מהדהדים עכשיו באוזניכם ואוזניכן.

בהכנת הפוסט נעזרנו בריאיון שערכה שיר זיו עם גורנשטיין, והתפרסם ב"ישראל היום" ב-30 ליולי 2020 ובכתבה של שני נחשוני ואנטוניה ימין על גורנשטיין ב"כאן 11" מיום ה-9 בינואר 2020.
***
בתמונה: אלי גורנשטיין חוגג 74, מתוך חשבון הפייסבוק שלו.

30/08/2026

שיחת עידוד בבית קפה הפכה לשיר, והשיר הזה הפך את שלומי שבת לאחד המוזיקאים הכי אהובים בישראל.

שלומי שבת הגדול, שחוגג היום 72 קיצים, גדל בשכונת עוני ביהוד. אחרי הצבא הלך אחרי אהבתו האמיתית - המוזיקה. כאן בישראל הוא לא הצליח להתחיל בקריירה מוזיקלית, אז יחד עם אשתו ובתו הוא עבר לארצות הברית בתקווה להצליח שם. לאחר כמה שנים באמריקה היה ברור שהוא לא מצליח להגשים שם את חלומו. שבת ומשפחתו מצאו את עצמם במצב כלכלי קשה: הם גרו במרתף קטן, בעוני רב.

אבל שלומי שבת לא התייאש, והתעקש לנסות להפוך את החיים לטובים יותר. הוא חזר לישראל והמשיך לנסות לפתח כאן את הקריירה המוזיקלית שלו.

הוא לא ידע ששיחת עידוד בימי מלחמת לבנון הראשונה, תהפוך לאחד השירים האהובים סיותר בקריירה שלו. אחותו, הזמרת לאה שבת, נפגשה בבית קפה עם החברים הקרובים מיכה שטרית וארקדי דוכין. מתוך הדאגה והכאב שהציפה המלחמה ביקש שטרית לנסות לעודד את חבריו. אי אפשר היה לדעת מה יביא העתיד, ולכן אמר: "יהיה מה שיהיה".

את המילים האלו הוא כתב גם על מפית שהייתה על השולחן. המשפט האחד התפתח לשיר שלם, שלאה שבת הלחינה - וסיפרה עליו לאחיה שחזר לארץ:

יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה
אֲנִי עוֹד אֲשַׁנֶּה
אֲנִי אַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמִי
נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה רָעָה
מַכּוֹת אוֹ עוֹד גְּזֵרָה
לֹא יְשַׁנּוּ אֶת מַהוּתִי.

אֲנִי, אַתְּ וְהָאֵל שֶׁלְּצִדִּי
עוֹד נְנַצֵּחַ
לֹא בִּגְלַל הַכֹּחַ
רַק בִּגְלַל הָרוּחַ
הַנּוֹשֶׁבֶת בְּגַבִּי.

כמה שנים לאחר הפגישה הזו, הקליט שלומי שבת את "בגלל הרוח" לאלבומו השני, שנשא את אותו שם. השיר על האמונה בטוב שיגיע קיבל משמעות אופטימית כפולה: עבור המדינה כולה, וגם עבור שלומי שבת עצמו שהצליח לשנות את חייו מקצה לקצה. אחרי השפל אליו הגיע עם משפחתו במרתף הקטן בארצות הברית הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים במדינה, בזכות מילות עידוד מרגשות שיכולות לגרום לכל אחת ואחד, בכל רגע, להאמין שעוד אפשר לנצח.

מזל טוב שלומי, תודה על שנים ארוכות של יצירה עוד שנים לפניך - ועל האמונה בכך שיכול להיות טוב יותר! ספרו לנו - איזה משיריו מכניס בכם ובכן תקווה?

***
בהכנת הטקסט נעזרנו בטקסט של חוקר הזמר העברי, Ofer Gavish, וכן בראיון שערך עמי פרידמן עם שלומי שבת.

****
בתמונה: שלומי שבת, צילום: יניר סלע.

הספרייה הלאומית

04/09/2026

03/09/2026

03/09/2026

02/09/2026

01/09/2026

01/09/2026

31/08/2026

31/08/2026

31/08/2026

30/08/2026

Address

Opening Hours

Telephone

Website

Alerts

Contact The Museum

Shortcuts

Share

Listing takedown request

Monday	09:00 - 20:00
Tuesday	09:00 - 20:00
Wednesday	09:00 - 20:00
Thursday	09:00 - 20:00
Friday	09:00 - 13:00
Sunday	09:00 - 20:00