09/10/2026
"היה לי ברור שאף אחד לא יפרסם את זה". המורה הצעירה שחיפשה משמעות לחייה, הפכה לסופרת ילדים אהובה, וחוגגת השבוע 90 סתווים.
"בפעם הראשונה שהייתי לילה בלי הילדים, אז התחלתי לכתוב" מספרת הסופרת והעורכת נירה הראל. "זה היה די במקרה, אף פעם לא החלטתי שאני רוצה להיות סופרת". היא הייתה אז מורה במשך יותר מעשור, אמא לשלושה ילדים קטנים, שעבדה ביום ולמדה לתואר ראשון ושני בשעות הערב. אבל היא לא הייתה מאושרת בכלל. "לא התאים לי השעות, הצלצולים, לחזור על עצמי כל שנה וחשבתי שאני לא בסדר כי אני לא כמו כולם".
אי שקט פנימי בעבע בתוכה. היא ראתה מודעה בעיתון על קורס מיוחד לכתיבת תוכניות רדיו, ונרשמה. נדרשה לשם כך התגייסות שלא הייתה מובנת מאליה בשנות ה-60. "אבי ילדיי [איש הציבור וחבר הכנסת אהרן הראל] הסכים להיות עם הילדים בלילה בזמן שאני אסע לירושלים. זה לא היה לי קל, אמרתי לעצמי מה את עושה פה?".
אבל משהו בכל זאת יצא מהערב הזה. "היד שלי כתבה כאילו מעצמה וכתבתי שתי רשימות. אחת מהן נקראה 'אמא נסעה לירושלים'. והשנייה, לשם איזון, הייתה על אבא". הרשימה הראשונה נכתבה מנקודת מבטו של ילד שמספר איך כל האמהות רוקמות, מבשלות וסורגות ורק אמא שלו כל היום קוראת ספרים. "גיליתי את הקסם הנפלא שבכתיבה אבל לא סיפרתי על זה לאיש, היה לי ברור שאף אחד לא יפרסם את זה".
אבל אנשי המקצוע בקול ישראל התלהבו וביקשו שתכתוב עוד. הסיפור הזה, אגב, על אמא שנוסעת, הופיע בספרה הראשון, "גדולים כקטנים", ב-1970.
"בן זוגי מאוד האמין בי ומאוד עודד אותי לכתוב. כל השבוע חשבתי על מה אני אכתוב. מצאתי את הקול שלי שלא ידעתי על קיומו" היא מספרת על התקופה שבה מצאה את ייעודה והפכה להיות סופרת ועורכת לילדים ולנוער.
"סופר בישראל צריך גם מקצוע, זה לא רק טוב זה הכרחי", אומרת הראל, ובאמת במשך שנים היא עבדה כעורכת, הן של העיתון לילדים 'פילון' וכן של ספרי ילדים ונוער בהוצאות הספרים מסדה ועם עובד. בהמשך הקימה יחד עם המאייר דני קרמן את אתר "דףדף" לספרות ילדים ועידוד הקריאה.
הראל ידועה בזכות עשרות ספרים לילדים, שבמרכזם מה שהיא מכנה "הג'ונגל המשפחתי" - היחסים בתוך המשפחה, ושל הילד עם עצמו. ביניהם הספרים "שפת הסימנים של נעה", "סבא בישל מרק", "צלה וגילה", "אמא של אסף כותבת מכתבים", "סיפורי הבית המשותף" ועוד רבים. "אחרי הספר ה־50 הפסקתי לספור" היא צוחקת.
"בכל הספרים שלי יש יסודות מהחיים שלי, בכולם, מכל התקופות בחיים שלי" היא מודה. "פעם מישהו אמר לי 'מה פתאום את כותבת על צרות של ילדים, הרי לילדים אין צרות'. אבל לי כילדה היו המון צרות, הייתי שמנמונת, הייתי רצינית ועצורה, היה לי שיער חום וישר ורציתי תלתלים בלונדיניים כמו לאחותי הקטנה". בקיצור – היא כתבה על מה שהכירה. היא לא פחדה לגעת במה שכואב ופחות נעים, אבל גם לא ניסתה לחנך.
הקדשה מיוחדת פותחת את הספר שלה "צרות", שאיירה אורה איתן: "לאסף, שכבר תפרו לו פעמיים". בנה, איש הטלוויזיה אסף הראל, מושא ההקדשה, מודה שאהב אותו במיוחד "גם כי הייתי ילד שעשה צרות. הספר מדבר על סוגים רבים ומגוונים של צרות של ילדים ונדמה שכל אחד יכול למצוא את עצמו שם – אח קטן שנולד, הורים שרבים, כוס שנשברה או סנטר שנפתח.
הצטרפו אלינו בברכות ואיחולים חמים לנירה הראל! וספרו לנו אילו ספרים שלה אהבתם ואהבתן במיוחד?
תמונה: נירה הראל, צילום: אלכס ליבק. מתוך עיתון 'חדשות', 25 ביוני 1993, מתוך אתר העיתונות ההיסטורית של הספריה הלאומית.
בכתיבה נעזרנו בכתבה של בני אורי בחדשות השבת בערוץ הראשון ובכתבתה של אביבה לורי "צרות של ילדים" בעיתון חדשות, מה־25 ביוני 1993, מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.
