29/08/2026
השבוע נפרדנו מדולי פרטון הטובה והמאירה, שהלכה לעולמה בגיל שמונים. ההספדים המרגשים עליה התשרו אצלי לספר שקראתי לאחרונה והביאו אותי לחשוב עליו דרך סיפור החיים שלה.
ספרה של קריסטין גודסי, "למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם", יצא לאור בעברית בתרגומו של אלי למדן (הוצאת נמלה). למרות השם המתגרה, אין בו בכלל סמאט 😜, כפי שאפשר אולי להבין מכותרת המשנה, "ועוד טיעונים בעד עצמאות כלכלית". גודסי טוענת שקפיטליזם לא-מוסדר פוגע בנשים באופן לא פרופורציונלי. לעומת זאת, רשת ביטחון סוציאלי – בריאות, חינוך, טיפול בילדים, חופשת לידה – היא זו שמאפשרת לאישה לבחור בן זוג מתוך אהבה ולא מתוך תלות כלכלית, ולעזוב זוגיות פוגענית בלי לשלם על כך מחיר קיומי. בכך היא מאפשרת גם לגברים לדעת שהם זוכים לאהבה בזכות עצמם, ולא בשל אילוצים חיצוניים.
גודסי, פרופסור ללימודי רוסיה ומזרח אירופה, מסתמכת על עשרים שנות מחקר על מצבן של נשים במדינות שעברו ממשטר קומוניסטי או סוציאליסטי לקפיטליזם. חשוב לה להבהיר שאיננה קוראת לחזור לסוציאליזם המדינתי של המאה העשרים: היא ממליצה ללקט ממנו רעיונות נבחרים, בעיקר בהשראת מודל הרווחה הסקנדינבי. גם בפרק על "כלכלת המין" היא מודה שהתיאוריות שעליהן היא נשענת פשטניות מדי, אבל מוצאת בהן משהו ששווה לחשוב עליו. יש כמובן הסתייגויות: מבקרים טענו שהיא מייפה את המצב במדינות סקנדינביה ומתעלמת מחלק גדול מהצדדים האפלים של המשטרים הסוציאליסטיים שהיא בוחנת. הניתוח שלה בדרך כלל מטיל את מלוא האחריות על המבנה החברתי-כלכלי, וקיבלתי רושם שהיא אופטימית מדי לגבי האפשרות לשנות אותו. הדבר בולט במיוחד בהתייחסות שלה לממשל האמריקאי, כשהיא כותבת בשלהי נשיאות טראמפ הראשונה ואנחנו כבר עמוק בכהונתו השנייה וההרסנית.
דולי פרטון חיה בלב הקפיטליזם האמריקאי. היא נולדה בטנסי למשפחה ענייה, הרביעית מתוך שנים עשר ילדים שגדלו בבית דל אבל מלא אהבה. בזכות כישרון עצום ונחישות עצומה היא טיפסה משם למעמד של אייקון עולמי ולעושר עצום. סיפור אמריקאי קלאסי של הצלחה כנגד כל הסיכויים בעולם הבידור, למרות נחיתות מעמדית, כלכלית ומגדרית. מה שמעניין בעיניי הוא מה שהיא עשתה עם ההצלחה הזאת ואיזו השראה דולי העניקה לרבים ורבות כל כך, כאשר החליטה להיות בעצמה מדינת הרווחה שלא הייתה קיימת מסביבה.
למיטב ידיעתי, דולי לא דיברה על סוציאליזם, אבל מעשיה הגשימו ערכים שאפשר לקרוא להם נוצריים ואפשר לקרוא להם ליברליים - סובלנות, אהבת האחר ונתינה. היא השקיעה חלק ניכר מהונה באזור הולדתה והפכה בפועל למעסיקה מרכזית באחד המחוזות העניים בארצות הברית. היא ייסדה מלגות לתלמידים מעוטי יכולת שצמצמו משמעותית את הנשירה מלימודים, תרמה לנפגעי אסונות טבע, לשימור הסביבה ולפיתוחים רפואיים."ספריית הדמיון" שהקימה ב-1995 מחלקת מאות מיליוני ספרים בחינם מדי חודש לילדים ברחבי העולם וזיכתה אותה בכינוי "The book lady", בהודעה על פטירתה היא ביקשה מאוהביה שבמקום לשלוח פרחים יתרמו להמשך פעולתה של הספרייה.
לפני שנים מעטות התלהבתי לראות את הספר "מאחורי התפרים" (Behind the Seams: My Life in Rhinestones), שבו תיעדה דולי ביחד עם אחראית הארכיון שלה, רבקה סיבר, רבות מהתלבושות שלה לאורך חייה. הספר המפואר כולל 450 תצלומים צבעוניים, החל מהבגדים שאמה תפרה משקי קמח ועד למחלצות הנוצצות שלבשה על הבמה והמסך.
היא כותבת בהקדמה שהמוטו שהנחה אותה מגיל צעיר הוא שורה מ"המלט" של שייקספיר – עצתו של פולוניוס לבנו לארטס, "היה שלם עם עצמך" (בתרגום שלונסקי). להמשך של אותה עצה, "הדֶר נא בלבושך, אם יש לאֵל כיסֶיך, אך אל תפרכסו; הָדָר, אך לא סלסול!" דולי לא צייתה, לפחות לא בהופעותיה הציבוריות. דולי כותבת שתמיד אהבה להתאפר ורצתה להיות יפה לפי הקריטריונים שלה: בגדים צמודים ומחשופים עמוקים. והיא לבשה אותם למורת רוחם של אחרים, אפילו במחיר של עונשים פיזיים מצד אביה או אזהרות של אנשים בתעשיית הבידור. "מגיל צעיר אהבתי את השיער הנפוח והאיפור, הציפורניים הארוכות, העקבים הגבוהים, הבגדים הצעקניים וגם – ברגע שיכולתי להרשות לעצמי – הקריסטלים! תאמינו או לא, הייתי חייבת להילחם על המראה הזה!" לדבריה, הסגנון האישי שפיתחה והתמידה בו סייע לביטחון העצמי ומשקף את האמת האישית והאני הפנימי שלה. בהומור העצמי האופייני והמקסים היא אמרה לא פעם, "אין לכם מושג כמה יקר להיראות זולה כל כך!" היא קיוותה שהספר שלה יעניק השראה ויתן לקוראיו ביטחון להיות מי שהם רוצים להיות.
מוזיקאים, אמנים ושחקנים כתבו על הנדיבות שבה דולי החמיאה להם, עודדה אותם וטיפחה כשרונות של אחרים. אני בטוחה שדולי טובת הלב חוותה בחייה אושר גדול בהרבה מזה של טייקוני עסקים קרים ומחושבים. היא בהחלט העשירה ושיפרה את חייהם של רבים-רבים. זכרה ברוך עכשיו ולעד.
